את הכרזה לציון יום העצמאות הראשון למדינת ישראל, בשנת 1949, צייר האמן יוחנן סימון. סימון, שהיה חבר קיבוץ גן שמואל ואמן גרפי במקצועו טרם עלייתו לארץ מצרפת, קיבל את הזמנת העבודה מטעם "שירות התרבות", גוף שהפך לימים לקצין חינוך ראשי בצה"ל.
הכרזה הראשונה ההיא מעוצבת בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, מציגה ידיים חזקות מניפות את דגל ישראל, וקטע מצוטט ממגילת העצמאות. היא משקפת את רוח השיתוף של תנופת העלייה וההתיישבות והגיוס הלאומי. אחריו היו מעצבים ואמנים חשובים בין מעצבי הכרזות - דן רייזינגר, ז'אן דוד, ציונה שמשי ועוד רבים וטובים.
עם השנים התפתחה הכרזה והפכה לאביזר חינוכי, לאחד הכלים של מוסדות המדינה להעברת מסרים ולקריאה לאחדות ולחגיגיות של "העם". גם האומה הישראלית התפתחה והתפכחה, וכך נוצר במשך 65 שנה רצף של כרזות שמנציחות ערכים לאומיים ומתרפקות על תמימות שאבדה כבר מזמן. יחד עם זאת, הכרזות משקפות שינוי באופנות הגרפיות ובדפוסי ההנצחה והחגיגה התרבותיים.
הכרזות הרשמיות של יום העצמאות נאבקות בעשורים האחרונים ראש בראש מול כרזות מחאה ביקורתיות. בעוד שלכרזות הרשמיות יש נושא נבחר, מעצבים גרפיים מובילים בוחרים להתייחס בכרזות האלטרנטיביות שלהם לנקודות כואבות בביוגרפיה ובפוליטיקה הישראלית.
בין אלה שאימצו את הכרזה ככלי למחאה ולביטוי אישי ופוליטי נמצאים יוסי למל, גלי הוס, להב הלוי (שעיצב את כרזת יום העצמאות ב-2001) ג'ו בוי ועוד. אחד הבולטים בהם, שמעצב כרזות לביטוי עמדותיו ומגיב על נושאים אקטואליים מאז שנות ה-70 הוא המעצב והאמן, חתן פרס ישראל - דוד טרטקובר.
"כבר ב-1949 הוחלט על קיום תחרות שנתית להצעת הכרזה הלאומית. זו הייתה התחרות היוקרתית ביותר בין הגרפיקאים", אומר טרטקובר בראיון ל"גלובס". "באותן שנים, תפקידה של הכרזה היה משמעותי ביותר: היא העבירה מסרים וערכים חזותיים לכור ההיתוך הישראלי, ונסכה תחושת שייכות לאומית. הכרזה הופיעה במוסדות ציבור ועל לוחות המודעות ברחוב - שהיה אלמנט אורבני חשוב לפני עידן התקשורת הרב-ערוצית".
טרטקובר עצמו עיצב את כרזת שנת ה-30 למדינה, לאחר המהפך הפוליטי ועם ביקורו של סאדאת בישראל. הכרזה נחשבה חריגה והיא בולטת עד היום במינימליזם הצורני שלה. היא נושאת את המילה "שלום" שבה האות "ל" מודגשת ומציינת את שנת ה-30 למדינה.
"מאז, אני לא משתתף בתחרויות הללו. אני חש שכל הזמן יש רגרסיה. אלה הן כרזות תעמולה נטולות שאר רוח. השנה אני חייב לציין שהכרזה איכותית וחריגה בהומור שלה".
- אתה חושב שיש לזה מקום או שכרזה לאומית היא כבר לא רלבנטית?
טרטקובר: "אני חושב שיש לזה מקום רק במדינות לאומניות. יש דברים אחרים, מכובדים, של מסורת שהתחברה ליום העצמאות, ויש לשמרם - חידון התנ"ך והענקת פרס ישראל. אבל כמו שיום העצמאות איבד מחשיבותו ומשמחת האמת שהוציאה אנשים לרחובות, והפך לחג המנגל נטול תוכן, אותו הדבר קרה לכרזת יום העצמאות".
שפה גרפית עדכנית
מרכז ההסברה, הפועל היום כחלק ממשרד ראש הממשלה, ממשיך לקיים את התחרות מדי שנה, סביב נושא שנבחר על-ידי ועדת השרים לטקסים וסמלים. השנה למשל, היא "שנת המורשת הלאומית".
"הכרזות נועדו להציג בצורה אמנותית רעיונות, ערכים וסמלים לאומיים, והן הפכו למרכיב מסורתי באירועי יום העצמאות", אומרת חנה הכהן, שב-10 השנים האחרונות עמדה בראש הוועדה הבוחרת את כרזת יום העצמאות. "בשנים הראשונות היו כרזות של מיטב האמנים והמעצבים הגרפיים. בשנים האחרונות, הוחלט להזמין את הכרזה לעתים בתחרויות בקרב סטודנטים לתקשורת חזותית ולעתים בקרב מעצבים צעירים.
"הבחירה נעשית בהתייעצות עם אנשי מקצוע בלשכת הפרסום הממשלתית, מתוך רצון למצוא את השפה הגרפית העדכנית והביטוי המתאים ביותר לנושא הנבחר".
- הכרזה צריכה לעמוד בקריטריונים לאומיים?
"ממש לא. כל אחד מהיוצרים מבטא את הנושא על-פי הגישה שלו ועל-פי תפיסת עולמו".
- איפה מופצות הכרזות?
"אנחנו מציעים את הכרזה ל-18 אלף מוסדות החינוך בארץ והיא עומדת למכירה בחנות הפרסומים של מרכז ההסברה - במחיר סמלי של 10 שקלים. כל אדם יכול לפנות לחנות המקוונת של מרכז ההסברה ולרכוש את הכרזה".
- איך שומרים על רלוונטיות כשרבים מהסמלים איבדו ממעמדם?
"הסמלים לא איבדו ממעמדם. אנחנו שומרים על כך באדיקות, ועובדים עם הפנים לחינוך. בשנת ה-60 למדינה יצאה חוברת הפעלה לתלמידים ובה כל הכרזות עד אז, והמשימות היו גם בתחום האמנויות וגם בתחום המורשת והעם".
