חלפו 40 שנה, וכמה תמונות מהימים ההם עדיין חקוקות בי - בזיכרון בהיר וחד, כאילו הכול התרחש רק אתמול.
יום הכיפורים 1973. בערב עוד ישבנו כמה חברים בדירה ברמת-אביב. זו הייתה הדירה של קובי עופר. רזי ברקאי היה שם, ועוד כמה חברים. שיחקנו מונופול, קשקשנו, ובאיזשהו שלב שמנו לב שיש מכוניות שנוסעות על כביש חיפה. מכוניות צבאיות. עדיין לא חשדנו במשהו, גם לא היה למי להרים טלפון.
מאוחר בלילה התפזרנו איש-איש לביתו בשקט של ערב יום הכיפורים. גם בבוקר עוד לא הרגשתי שמשהו מתרחש. בערך ב-12:30 בצהריים התבקשתי ממערכת קול ישראל למהר ולהגיע לפגישה עם ראש אגף המודיעין, אלי זעירא, במטכ"ל.
נחמן שי היה באותם ימים הכתב הצבאי של קול ישראל, בשלבי מעבר לטלוויזיה. הוא גר בירושלים, לא יכול היה להגיע, וכך מצאתי את עצמי עם בכירי הכתבים הצבאיים, יושב וממתין שראש אמ"ן יבוא לדבר איתנו.
האזעקות הראשונות
כשנכנס, התחיל לסקור בקפדנות את המצב לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן. מישהו שאל האם מלחמה היא בלתי נמנעת? כי הרי הכול היה הזוי. תשובתו הייתה: "כך זה נראה, אבל לגמרי לא בטוח".
השיחה התארכה לה, ואז, לפתע פתאום נכנס מישהו לחדר ובידו פתק - הושיט אותו לראש אמ"ן שקטע את דיבורו, עיין בפתק ולא אמר דבר. הוא קיפל אותו, הכניס לכיסו ויצא מן החדר בחופזה.
מה קרה? שאלנו - ולא הייתה תשובה. ואז נכנס לחדר דובר צה"ל, פיני להב ז"ל, ואמר לנו בטון קודר: "המצרים והסורים פתחו במתקפה רחבה בחזית התעלה וברמת הגולן". קמנו כאיש אחד, כל אחד מיהר לענייניו, ואני רצתי החוצה בדרך לתחנת קול ישראל ברחוב דה וינצ'י. ברחוב קפלן תפסו אותי האזעקות הראשונות.
"משהו חמור וקשה מאוד מתרחש"
מחנה נפאח ברמת הגולן. בלילה הראשון מצאתי את עצמי עומד שם בכניסה. בחושך ראיתי טנק שהצוות שלו עמל לסדר שרשרת שנקרעה. כשהתקרבתי, ראיתי שם את צביקה גרינגולד. הכרתי אותו מהימים שלפני המלחמה. שאלתי אותו: "צביקה, מה קורה?", והוא אמר לי בקולו העמוק: "המצב קשה, הרבה מאוד טנקים סורים נמצאים לא רחוק מכאן".
עזבתי אותו שם, נכנסתי פנימה. היה שם סגן מפקד חטיבה שהתרוצץ וחיפש, כפי שאמר, "בזוקה". שאלתי אותו: "מה לך ולבזוקה עכשיו?", הוא ענה: "טנקים סורים נמצאים פה ממש על הגדרות". חשבתי לעצמי למה הגענו עם טנקים על הגדרות, והאיש הזה מחפש בזוקה. רק התחלתי לעכל שיש כאן מחדל גדול.
כשיצאתי החוצה, צביקה והטנק שלו כבר לא היו שם. הם חזרו לציר הנפט. רפול, שהיה מפקד האוגדה, יצא גם עם הג'יפ שלו. כשראה אותנו, הוא אמר לי ולחבריי: "הסורים קרובים, תעופו מפה". שאלתי אתו אם גם הוא מתכוון 'לעוף', והוא אמר לי: "מה פתאום".
היום האיר, הדי קרבות טנקים נשמעו היטב - והייתה תחושה כבדה שמשהו מאוד חמור וקשה מתרחש. רק לימים למדתי באיזו גבורה עצרו לוחמי חטיבה 188 ולוחמי חטיבה 7 את גלי הטנקים הסורים שפרצו פנימה.
הסתלקתי משם בתחושה מאוד כבדה, שהלכה וגברה כאשר כלי רכב שנושאים איתם פצועים והרוגים חלפו על פניי בדרך למטה, לעמק.
"זה יהיה קשה"
בערב אמרו לי שחטיבת גולני תעלה בלילה לחרמון, לכבוש אותו מידי הסורים. נסעתי למפקדת החטיבה, ניגשתי לאמיר דרורי ז"ל ששימש אז כמח"ט גולני, ואמרתי לו שאני מבקש להצטרף. האיש הזה, שמיעט לדבר, אמר לי רק כמה משפטים. "זה יהיה קשה. אנחנו לא לגמרי מוכנים, אבל אין ברירה", אמר.
התחלנו לטפס. זה היה קרב מוזר. הסורים בעיקר ירו ירי צלפים, והיו שם מחזות של לוחם שנפגע, וחברו רץ כדי להושיט עזרה ונפגע אף הוא. ואחריו עוד אחד. מן קרב של בודדים מול סורים שהסתתרו היטב בין סלעי החרמון.
באיזשהו שלב פרצה מהומה. זה היה רגע של שבירה. אמיר נפצע בחזהו. אני עמדתי על ידו כשהוא נתן פקודה לארטילריה לירות בכל העוצמה על המוצב עצמו.
קרני השמש הראשונות מצאו אותנו כמה עשרות מטרים מגדרות המוצב. ראיתי חיילים סורים בורחים למטה, לעמק, וקבוצה קטנה של לוחמים רצה פנימה לתוך מוצב החרמון. חלפו דקות לא ארוכות, ומישהו הניף את דגל גולני על ראש המוצב. היה שם נגמ"ש שירד למטה, תפסתי טרמפ במה שהיום הוא מגרש החניה של אתר הסקי ברכבל התחתון.
צבי ברזאני, היום צבי בר וראש עיריית רמת-גן, ניהל שם בקולו הרועם את פינוי הנפגעים. שורות ארוכות של אלונקות היו שם - חלקן מכוסות בשמיכות. כתמי דם שטפו את הרחבה. הקרב על החרמון הסתיים, "העיניים של המדינה" היו כבר תחת דגל חטיבת גולני, הפסקת האש נכנסה לתוקפה.
לכאורה סוף. העניין הוא שלא כל-כך. רק בחלוף ימים התחלנו לברר מי נפל. גיסי גדי נויס ז"ל נפל בקרב בחווה הסינית, רבים מחבריי האחרים נפלו. מאז, בכל יום כיפורים - אני זוכר אותם אחד-אחד.