יש איזשהו דיסוננס מובנה בהתנהלותו של שר האוצר הטרי, יאיר לפיד, לפחות בכל הנוגע להכנת התקציב. מצד אחד הוא שידר כבר מתחילת כהונתו מסר אחד ברור: "החגיגות" - כך הוא התייחס להתנהלות הכלכלית בעידן שלפני כניסתו לתפקיד - הסתיימו, הגיע הזמן להכרעות קשות, קיצוצים כואבים, הידוק חגורה; אנחנו הרי לא רוצים להיות כמו יוון. מצד שני הוא רץ לספר לחבר'ה בכל פעם ש"מנע" גזירה כלכלית כואבת (העלאת שכר לימוד, הפחתת חצי נקודת זכות לנשים עובדות).
מחד גיסא צריך לדאוג לריקי כהן ובעלה מחדרה, שהם עמוד השדרה הכלכלי של ישראל, ומאידך גיסא מעלים את המע"מ, מפחיתים את קצבאות הילדים (צעד שמטרתו לקצץ בתמריץ השלילי לעבוד), מקצצים בשירותים הממשלתיים - מכל אלה נפגעת גם (ואולי בעיקר) ריקי שלנו.
ימים ספורים אחרי מותה של מרגרט תאצ'ר, קשה שלא לערוך השוואה בין התנהלותה של גברת הברזל בנוגע לקיצוצים, התייעלות ורפורמות כלכליות לבין התנהלות הממשלה הנוכחית, ובעיקר האוצר, בכל הנוגע לצעדי ניהול המשק. ההתמקדות של האוצר בחלק ה"מצרפי" של התקציב - כלומר במספרים, כך שיהיה אפשר "לסגור" תקציב - משכיחה דבר עיקרי נוסף: הממשלה לא קיימת על מנת להעביר תקציב; התקציב איננו מטרה, כי אם אמצעי לשיפור חייהם של התושבים.
העלאת יעד הגירעון
התקשורת והפייסבוק עסקו בסוף השבוע והבוקר (ראשון) בשני נושאים עיקריים: הראשון, מערכת היחסים העכורה בין יאיר לפיד לסטנלי פישר, על רקע הבקשה של הראשון להעלות את יעד הגירעון, והשני, בחישובים מספריים בכמה ייפגע הנטו של משפחות מעמד הביניים של מדינת ישראל - האם מדובר ב-400 שקל, 600 שקל או 1,000 שקל בחודש.
שר האוצר ביקש להעלות את יעד הגירעון ל-4.2% השנה (לעומת יעד מעודכן של 3.0% ומקורי של 1.5%), ולשנה הבאה ל-3.5% לעומת 2.75%.
במחשבה ראשונה זה נראה הגיוני. גם באירופה השכילו להבין כי ביצוע צעדי צנע קיצוניים פוגע בקצב הצמיחה של המשק, ועל כן גם בהכנסות המדינה ממסים, דבר שמחייב את המדינה להמשיך ולקצץ על מנת לעמוד ביעדים הדרקוניים שנקבעו. מעגל שלילי זה, כפי שהבינו באירופה באחרונה, אינו מביא לפתרון הבעיה. לאור זאת, אנו עדים להקלה בצעדי הצנע באירופה ובפריסה של היעדים לתקופות ארוכות יותר. אי לכך, יתכן כי גם בישראל נכון לקבוע מסלול מתון יותר להשבת הגירעון התקציבי לרמה של 3.0% ומטה.
אלא שהואיל ובתוך עמנו אנו חיים, שאלנו עצמנו את שאלת העמידה ביעדים. ב-12 החודשים האחרונים נרשם גירעון תקציבי של 4.5 אחוזי תוצר, ובהינתן שתקציב המדינה לא יאושר לפני סוף יולי 2013, הרי שנראה כי בלתי אפשרי יהיה לעמוד השנה ביעד גירעון של 3.0%, גם במקרה שבו המסים יועלו קודם לאישור התקציב, באמצעות הוראת שעה.
אם זו הסיבה לרצון של שר האוצר לעדכן את יעד הגירעון, הרי שיש לכבד זאת. זאת, משום שבהיבט זה, עדיף להציג בפני העולם כי בהעדר תקציב מאושר, השנה הפיסקלית הנוכחית אבודה, ולהציג את המספרים הנכונים ל-2013, תוך הצגת המתווה להחזרת המשק למסלול של הפחתת הגירעון והחוב החל בשנה הבאה. אלא שאנו חוששים מפני העלאת יעד הגירעון ואי עמידה בו בפועל. יש להניח כי מסיבה זו גם נגיד בנק ישראל לא התלהב (בלשון המעטה) מהצעת לפיד.
הפחתה של 400, 600 ואף 1,000 שקל מתקציב המשפחה תכביד על כיסיהם של רוב בתי האב בישראל. העלאת מס החברות, גם אם מוצדקת, אינה בשורה כלכלית, שכן ירידה ברווחי החברות פוגעת גם היא, אפילו אם בעקיפין, בציבור - הרווחיות פוחתת, וזה אומר שקרנות הפנסיה וקופות הגמל שמשקיעות בחברות נפגעות גם הן, והעובדים בחברות אלה עלולים גם הם לשלם את המחיר (הפחתות שכר, פיטורים).
קשה לתהות, נוכח בליל הקיצוצים והגזרות שפורסמו עד כה, להיכן נעלמו להן הרפורמות המבניות, אותה חוברת חוקים הידועה בכינוי "חוק ההסדרים" הידוע לשמצה, שהצטרפה בכל שנה לספר התקציב. בספר הזה היו בדרך כלל הבשורות הכלכליות האמיתיות של הממשלה. תאצ'ר זכורה לא בשל יכולתה לטפל במצב הכלכלי הגרוע בבריטניה באמצעות ניהול נכון של ספר התקציב - אלא בעיקר בגלל היכולת להעביר במשק הבריטי רפורמות קשות אבל הכרחיות, כאלה שהעבירו אותו ממדינה שהיא בדרך להיות עולם שלישי למדינה מובילה בעולם הראשון.
האם מתוכננת רפורמה בנמלי הים? האם מתכוונים להפריט, או אולי להלאים, שירותים ממשלתיים? האם מתכוונים לרשת את כל הארץ בפסי רכבת מהירים או אולי באינטרנט מהיר לכל ילד? האם מתכוונים לפתוח את המערכת הפיננסית לתחרות רבה יותר? או לערוך רפורמה מקיפה בענף המזון וברשתות השיווק? האם מתוכננת רפורמה במגזר הציבורי, ייעול הביורוקרטיה הממשלתית, איחוד רשויות, צמצום מטות ועוד. כיצד מחזירים את ישראל להיות בחזית הטכנולוגיה והחינוך? כיצד משאירים בארץ מהנדסים טובים ורופאים מעולים? איך מחוללים צמיחה אמיתית - ולא איך סוגרים את האוברדראפט.
יכול להיות שהחשש להרגיז (את ההסתדרות, הטייקונים, המונופולים) הרחיק את האוצר מהרפורמות שכל כך היה מזוהה איתן. יתכן והרפורמות קיימות על הנייר, אבל עדיין לא החליטו באוצר איזו רפורמה כדאי ליישם כבר השנה.
איננו חושדים בכשרים, ואולם אפשר להניח שריקי כהן מחדרה תהיה מוכנה להדק את החגורה לשנה ואפילו לשנתיים, אם היא תרגיש, ודאי ערב יום העצמאות ה-65 למדינת ישראל, שהממשלה שלה עוסקת בעיקר בתכנון העתיד שלה (של ריקי) ושל ילדיה. שהממשלה עוסקת ביצירת עתיד טוב יותר, שימנע מריקי את הצורך לשוב ולהדק חור נוסף בחגורה, ופחות באיך גורמים למספרים להסתדר. אנחנו אמנם לא רוצים להיות יוון, אך השאלה היא מה אנחנו כן רוצים להיות. את תאצ'ר כולם אהבו לשנוא - אבל הרוב הצביע בעבורה פעם אחר פעם; הם כנראה הרגישו שאיתה "יש עתיד".
הכותבת היא כלכלנית ואסטרטגית ראשית בפסגות