זוכרים שאימא אמרה שצריך לדעת עם מי להתחתן, אבל חשוב יותר לדעת ממי להתגרש? אז כמו תמיד, אימא צדקה. יש נשים (וגם גברים), שעבורן אין מדובר בקלישאה.
יהיה נכון לגרוס כי גירושים הם ההפך מנישואים. בעוד טקס הנישואים קושר את בני-הזוג "לנצח", הרי טקס הגירושים מתיר את הקשר ביניהם ומאפשר לכל צד לפתוח בפרק חדש בחייו.
אלא שלא ייתכנו גירושים בלי שהבעל נותן לאישה גט ובלי שהאישה הסכימה לקבלו מידי הבעל. אחרת לא ניתן להתגרש.
למרבה הצער, לא כל הליכי הגירושים מסתיימים בגט. פעמים לא מעטות אנו שומעים על בעלים סרבני גט שאינם מוכנים לתת גט לנשותיהם, על אף שבית הדין הרבני הורה להם בפסק דין לעשות כן.
מה קורה במקרים כאלה?
לפני ימים אחדים הוציא בית המשפט העליון פסק דין שבו נדונה סוגיה זו. נקבע כי הבעל הסרבן יישאר במאסר לתקופה בלתי קצובה, עד אשר הוא יואיל לתת לאשתו את הגט.
מדובר בבני-זוג, שנישאו בנישואים אזרחיים לפני 40 שנה, בשנת 1973, בברית-המועצות. 14 שנה מאוחר יותר התגרשו בני-הזוג בברית-המועצות בגירושים אזרחיים. באותה שנה, ב-1987, עלה הבעל-הגרוש לישראל וחזר בתשובה. האישה שהתגיירה עלתה לארץ בעקבותיו. השניים נישאו זה לזו בשנית, הפעם בישראל ובנישואים דתיים כדת משה וישראל. חלפו מספר שנים, ובשנת 1993 החלו הליכי גירושים בין השניים.
7 שנים אחר-כך, בשנת 2000, קבע בית הדין הרבני - בעקבות סירוב הבעל למתן הגט - כי על הבעל לתת גט לאישה, וכי יש לאסרו עד לסידור הגט. הבעל שסירב לתת לאשתו את הגט נשלח למאסר בשנת 2001. זאת, מכוחה של הוראה בחוק העוסקת בקיום פסקי דין של גירושים.
על-פי הוראה זו ניתן לאסור סרבן גט לתקופה של עד 10 שנים. משמעות הוראה זו היא שאם סרבן גט עומד במריו במשך 10 שנים, לא ניתן להמשיך ולהחזיקו במאסר עד שיאמר "רוצה אני".
המאסר - אמצעי לאכיפת פסק הדין
במהלך השנים שבהן שהה הבעל הסרבן בכלא, נערכו דיונים שבמהלכם הפציר בית הדין הרבני בבעל לתת לאישה את הגט. אך הוא המשיך לעמוד בסירובו גם לאחר שבית הדין הטיל עליו, בתקופת מאסרו כדי לדרבנו לתת את הגט, סנקציות כדוגמת מניעת תפילה במניין, השמתו בצינוק ועוד. סירוב הבעל הוביל להארכת מאסרו עד שהתמלאה מכסת המקסימום בת 10 השנים.
עם התקרב מועד שחרורו של הבעל-הסרבן ממאסר, בתום 10 שנות מאסר, ביקשה האישה מבית הדין להאריך את מעצרו מכוח חוק אחר: חוק כפיית ציות, המעניק לבית הדין הרבני את הסמכות לאסור סרבן גט לתקופה בלתי קצובה.
החלטה מכוח חוק זה כפופה לביקורת שיפוטית של נשיא בית המשפט העליון, ונשיאת העליון הקודמת, דורית ביניש, לא ראתה סיבה לשנות את החלטת בית הדין להארכת המאסר.
באופן טבעי, לפחות מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מתעוררת השאלה, האם מאסר כזה של סרבן גט, ולא של עבריין סדרתי, לתקופה בלתי מוגבלת, אינו פוגע בזכויות האדם המוקנות לו מכוח חוק היסוד?
את הסוגיה הזו בחן בית המשפט העליון בפסק הדין שלו. נקבע כי לצורך מתן מענה על שאלה חשובה זו, יש לבחון האם המאסר הוא מידתי וראוי, באמצעות 3 שאלות, שמהוות 3 מבחנים:
■ מבחן הקשר הרציונלי: האם לאחר 10 שנים שבהן ישב הסרבן בכלא, יביא המשך מאסרו, ללא הגבלת זמן, לכך שהוא יתרצה וייתן גט?
לאור זאת, שתחילה התבסס המאסר על החוק המגביל את תקופת המאסר, טעה הבעל לחשוב כי בתום 10 שנים שבהן ישב במאסר הוא ייצא לחופשי, בעוד האישה תישאר כבולה בכבלי הנישואים.
נשיא העליון, אשר גרוניס, קבע כי "חלוף הזמן, בצירוף הידיעה כי אין 'תאריך תפוגה' למאסר, אלא ביום מתן הגט, יפעלו על המבקש את פעולתם ויביאוהו ליתן למשיבה את הגט המיוחל".
כך, ניתן להצביע על קשר רציונלי בין המאסר לבין התכלית שמבקשים להשיג באמצעותו. המאסר אינו עונש על הסירוב לתת גט, אלא אמצעי לאכוף את פסק הדין של בית הדין הרבני שלפיו על הבעל לתת לאישה גט.
■ מבחן הפגיעה הפחותה: האם קיימים אמצעים אחרים, חריפים פחות ממאסר, שיביאו את הבעל לתת גט לאשתו?
נקבע כי נוכח העובדה שהבעל "לא נשבר" ולא נתן גט לאשתו לאחר שישב 10 שנים בכלא, נדמה כי כל אמצעי אחר, פחות ממאסר, לא ישיג את המטרה.
■ מבחן המידתיות: האם התועלת מהמאסר שאינו קצוב בזמן פחותה מן הנזק שייגרם לו כתוצאה ממאסרו?
על כך השיב בית המשפט העליון כי "הנזק הנגרם למבקש אינו נגרם לו אלא בעטיו שלו, בכל רגע נתון יכול נזק זה להיפסק. אין הדבר דורש ממנו אלא ליתן למשיבה גט פיטורין. הא ותו לא. המבקש פוגע פגיעה יסודית וקשה בזכויותיה הבסיסיות ביותר של המשיבה, הוא שולל ממנה בזדון ובקשי עורף את חירותה ואת כבודה".
גרוניס סיים את פסק הדין בפנייה אל הבעל-הסרבן כי "יסיר את מוסרותיה של המשיבה, ובכך אף את מוסרותיו שלו ינתק".
הסרבן יכול להשתחרר בכל רגע
פסק הדין עוסק בסוגיה קשה וסבוכה של סרבנות גט, תופעה הפוגעת בזכויותיה הבסיסיות ביותר של האישה. בסירובו, הבעל מונע ממנה לפתוח פרק חדש בחייה ולהקים משפחה משלה ופוגע בכבודה ובחירותה.
פסק הדין ראוי וחשוב ביותר. בכך שבית המשפט העליון הורה על מאסרו של הבעל לתקופה שאינה קצובה השמיע העליון את דברו באופן חד וצלול בנוגע לתופעת סרבנות הגט. כמו כן, פסק הדין מהווה מורה נבוכים לאלה שסברו בטעות כי המאסר הוו עונש על סרבנות הגט. המאסר הוא "כלי" בלבד, אשר מטרתו לאכוף את פסק הדין לגירושים.
ואם יש מי שמתעוררת בו תחושה של אי-נוחות על כך שבעל מושלך לכלא "רק" בגלל שהוא אינו רוצה להתגרש מאשתו, נזכיר כי דלת הכלא של אותו בעל-סרבן פתוחה לרווחה, והוא יכול להשתחרר מכלאו בכל רגע. כל שעליו לעשות הוא לתת גט לאשתו ולצאת מהכלא כאדם חופשי.
את האמור ברשימה זו ניתן לייחס גם לתופעת סרבניות הגט, הנשים. שהרי לא ייתכנו גירושים בלי שהאישה מסכימה לקבל את הגט מידי בעלה. אף שתוצאות סרבנות גט מצד נשים אינן כה קריטיות עבור בעליהן, עדיין ראוי שפסיקה זו תיושם על כל מי שלוקח לידיו את החירות למנוע מאחר את החופש לחיות חיים מלאים. (בשפ 4072/12).
* הכותבת מתמחה בדיני משפחה.