עבור רוב הציבור בישראל השם נוחי דנקנר איננו צריך להיות מלווה באמוציות כלשהן. לא חיוביות מהסוג הנוהה אחר אבק הכוכבים של העשירים והמפורסמים, וגם לא שליליות מהסוג המבקש לנקום בעשירים על עצם היותם.
נוחי דנקנר, שכמעט חתם על הסדר חוב עם בנק לאומי הכרוך במחיקת כ-150 מיליון שקל מחובה של החברה המשפחתית גנדן-הולדינגס, הוא מבחינת הציבור משל ותו לא. ילך דנקנר או ייפול, יבוא אחר. מישהו הרי חייב להיות בעל השליטה באי.די.בי, בסלקום וביתר החברות הנסחרות בבורסה.
שני מחנות אידיאולוגיים מזדקרים ומתגבשים בדרך להתנגשות ערכית, ואולי אף ממשית, בנוגע ליחסו של הציבור הישראלי לבעלי ההון. פרשת מחיקת חובותיו של דנקנר על-ידי הבנק היא רק הטריגר הנוכחי, מלהיט היצרים.
האחד הוא קול ההמון, זעם הרחוב - זעם שהתפרץ לפני שנתיים במחאת הקוטג' ויוקר המחיה, ומניע מתחת לפני השטח תהליכי עומק בחברה הישראלית, שניתן היה להיווכח בהם חלקית בתוצאות הבחירות לכנסת. הזעם שאינו מסוגל לעכל מדוע זוכה הגביר למחיקת חובות של מאות מיליוני שקלים, בעוד שעם בעל חשבון עו"ש פשוט, מקפידים לגבות כל עמלה, כל ריבית-נשך על האוברדראפט, כל חוב שהוא, עד השקל האחרון.
מן העבר השני, קם מחנה מתנגדי ההתלהמות. כוחו של מחנה זה אינו טמון במספר חבריו - המצומצם בהרבה מהפופולוס האנטי-פראיירי - אלא בזהותם. הוא מורכב מטייקוני נדל"ן, מפקידי כלכלה בכירים ומיחצ"ני הון מטעם עצמם, המבקשים להיות הן מנהלי כספי הציבור והן גם מובילי דעת-קהל.
אל תמהרו לקעקע את הסדר מחיקת חובו של דנקנר ללאומי, הם אומרים, זעזוע באשכול החברות שבבעלותו יביא לטלטלה חמורה למשק בכללותו. דנקנר הוא פשוט גדול מדי מכדי לאפשר לו ליפול, וגם לאומי יודע זאת. ובכלל, הסדרי חוב הם תופעה מקובלת בשוק ההון; לא רע הכרחי אלא חלק מכללי המשחק. מי שקונה אג"ח יודע מה הסיכונים שהוא נוטל, ובמקרה זה התשלום לא מגיע מכיסם של האזרחים אלא מקופת הבנק.
בלי להיגרר לשנאת העשיר באשר הוא עשיר, אין דרך להצדיק את האפליה הבוטה הגלומה ביחס הרך לחובו של דנקנר לבנק, לעומת הקשיחות שבה נתקל החוסך הקטן מן השורה. האפליה הזו היא אם כל חטאת. היא המולידה את תחושת הפראייר שהישראלי כה מתעב, ושהוציאה אותו לשדרה לפני שנתיים ולקלפי לפני 3 חודשים.
אלא שהתחקות אחר מהותה של האפליה מגלה תמונה מורכבת וחמקמקה יותר ממה שנראה על פני השטח. שהרי לכאורה, לא רק טייקונים כדנקנר זוכים להסדרי חוב ולמחיקת חובות. אלה ניתנים לעתים גם לפושטי-רגל, המשלמים חלק מחובם במסגרת הסדר תשלומים - גם שם הנושים ברוב המקרים הם הבנקים - ומקבלים הפטר מהיתרה.
הדלתות פתוחות, הסלולרי זמין
אגב, הפריבילגיה הזו אינה ניתנת לחייבים מוגבלים בהוצאה לפועל - אלה ממשיכים לשלם את חובם, במנות קצובות, כמעט ללא סוף הנראה באופק, ובדרך-כלל כשהריבית על החוב הולכת ותופחת בקצב גבוה יותר ממנות התשלומים.
אלא שההקבלה הזו (בין טייקונים לפושטי-רגל) קיימת רק בתיאוריה. בעולם האמיתי, לפושטי-רגל אין אפשרות להיוועד עם מנכ"לית לאומי רקפת רוסק-עמינח, וגם לא עם 30 הדרגות שמתחתיה בהיררכיית הבנק. ברוב המקרים, אפילו את עורך הדין החתום על המכתב מטעם הנושה אין אפשרות לתפוס לשיחה טלפונית.
במשרדים הללו יש מזכירה ייעודית לחייבים ולפושטי-רגל, שתודרכה כיצד להשיב לכל פנייה. "הבקשה שלך נדחית. אין אפשרות אחרת. זוהי התראה אחרונה לפני נקיטת הליכים, עיקולים, עיכוב יציאה. גם הרישיון שלך בסכנה. ולא, הוא לא פנוי עכשיו".
אצל דנקנר, לעומת זאת, החיים נראים אחרת. הדלתות פתוחות, הסלולרי זמין, "האנשים שלי ידברו עם האנשים שלך ונגיע לעמק השווה". לחיים.
מה שקרה בסוף השבוע שבו החליטה הנהלת בנק לאומי לסגת מהסדר המחיקה המתגבש מול נוחי מיודענו, הוא סטיית תקן. תקלה. אלמלא הגיע הבנק למסקנה כי הנזק עלול להיות ממשי ולא להסתכם בסערה תדמיתית חולפת, ספק אם היה נסוג מההסדר.
עם זאת, כלל לא ברור שלאומי, ויתר הבנקים, יימנעו מפריסת חובות וממחיקתם בנוגע לשרשרת הסדרי החוב הנדרשים כדי להוציא את קבוצת דסק"ש מבורות האג"ח שלה. אחרי הכול, למה שנוחי דנקנר לא יהיה זכאי למה שקיבלו לב לבייב ויצחק תשובה? האם דמם סמוק מדמו?
חובות לחוד וחיים פרטיים לחוד
אבל כל זה איננו מה שמקפיץ באמת את הישראלי. הזעם החורך בבשרו נעוץ במידת נוכחותו של החוב בחייו האישיים של האזרח הפשוט, לעומת הערטילאיות שלו בחייו של דנקנר.
לפושטי-רגל ולחייבים מוגבלים בהוצאה לפועל לא מתאפשר כל סממן של רווחה, אלא הישרדות אישית בלבד. קיום בסיסי. נוסע באוטו שנת 2003? כנראה קיבלת ירושה, ומיד נגדיל לך את צו התשלומים החודשי. החלטות של רשמי הוצאה לפועל ושופטים בהליכי פשיטת-רגל מלאים בקביעות מהסוג הזה, עטופים דקיקות בהתנסחויות שיפוטיות.
אבל אצל הדנקנרים - חובות לחוד וחיים פרטיים לחוד. קוראים לזה מסך ההתאגדות. החובות הם של החברה, האי-סולבנטיות היא ביחס לאג"ח, לא ביחס לדיבידנדים, אלה נמשכו כבר מזמן. מה לא היה ברור לכם כשדיווחנו לבורסה כי האג"ח הן "נון ריקורס"? בלי בטוחה זה בלי בטוחה.
המטוס הפרטי, היאכטה, האחוזה הקרקעית ודופלקס השחקים אינם חלק מהמשחק. את הבעיות הפיננסיות שלי המאיימות לטלטל את המשק, תיאלצו לפתור בלי לגעת באורחות חיי. מה אתם חושבים שאני, חייב מוגבל באמצעים?