מכונת השיווק של תרבות הפופ עובדת בדרכים נסתרות, זה ידוע, אבל לפעמים נראה שהיא גילתה גם כמה דרכים פנטסטיות. למשל בסיפור של הטריילר לעונה השלישית של הדרמה הטלוויזיונית "משחקי הכס", מבית הרשת המוערכת HBO. הרעיון לטריילר, שבו כרמלו אנתוני, הכוכב של ניו יורק ניקס ומלך הסלים של ה-NBA העונה (28.7 נקודות למשחק), יושב על כס בתפקיד המספר (הקליקו כאן לצפייה) נולד בכלל ברשת ESPN, כאמצעי לקדם את הפלייאוף ב-NBA. ב-HBO אהבו את הקונספט, הטריילר צולם בסוף פברואר, הפרק הראשון שודר ב-31 במארס. הפרק של משחקי הכס קבע שיא של יותר ממיליון הורדות באינטרנט בתוך 24 שעות; יומיים אחר כך, בתזמון מושלם, אנתוני התפוצץ עם 50 נקודות בניצחון חוץ של הניקס על האלופה, מיאמי היט.
זה היה הניצחון התשיעי ברציפות של הניקס. בארבעת המשחקים הבאים אנתוני קלע 40, 41, 36 ו-36 נקודות באחוזים מהממים (59% מהשדה), והוביל את הניקס לארבעה ניצחונות נוספים (כולל בחוץ על סגנית האלופה, אוקלהומה סיטי ת'אנדר), שהבטיחו רשמית את ראשות הבית האטלנטי העונה - משהו שהניקס לא עשו מאז 1994 - ומעשית את המקום השני במזרח. הניקס עברו את רף חמישים הניצחונות, לראשונה מאז שנת 2000, בנו מומנטום חשוב לקראת הפלייאוף (אותו הם פתחו טוב: מובילים 0-3 בסדרת הסיבוב הראשון מול בוסטון סלטיקס), ובעיקר ניפחו את בלון הציפיות התקשורתי לממדים שרק ניו יורק מסוגלת להגיע אליהם.
ציפיות מהניקס, ההיסטוריה מלמדת, כמעט אף פעם אינן מתגשמות. אפשר אפילו לומר שהניקס הם מותג בעולם הספורט, מה שבארצות הברית מכנים signature franchise, למרות העבר שלהם - לא בזכותו. הניקס היו קבוצת עילית אמיתית רק בתחילת שנות ה-50 (הפסידו בשלוש סדרות גמר רצופות); בתחילת שנות ה-70 (אז הם זכו בשתי האליפויות היחידות שלהם ונתנו ל-NBA את אחת התמונות המכוננות שלו - וויליס ריד, הסנטר האגדי של הניקס, מדדה פצוע מחדר ההלבשה לפרקט במשחק השביעי והמכריע של סדרת הגמר נגד לוס אנג'לס לייקרס ב-1970); ובאמצע-סוף שנות ה-90 (הפסידו בשתי סדרות גמר). מאז שנת 2000 הניקס לא עברו את הסיבוב הראשון בפלייאוף, וניצחו רק שלושה משחקים במצטבר בארבע סדרות.
העונה הניקס שוב נראים כמו קבוצה עם פוטנציאל להגיע רחוק בפלייאוף. כמה רחוק? זו עדיין שאלה שנויה במחלוקת. "הם יכולים להפסיד בסיבוב הראשון", אמר ג'ף ואן גנדי, מאמן הניקס בין 1996 ל-2001 וכיום הפרשן הבכיר של ESPN, "או שהם יכולים לקרוא תיגר על מיאמי". מה שכן, לפחות על הגורם שיטה את הכף יש קונצנזוס רחב: הניקס ילכו רק עד לאן שכרמלו אנתוני, הכוכב הכי שנוי במחלוקת ב-NBA בעשור האחרון, ייקח אותם.
הגנה? תזכירו לי מה זה
על הכישרון של אנתוני אף אחד לא חולק. בגיל 28, בעונה העשירית שלו ב-NBA, אנתוני, 2.04 מטרים על 104 קילוגרמים, הוא הסקורר הכי מגוון בעולם. אין דרך לעשות נקודות שהוא לא מכיר: באגרסיביות של מתאגרף, בעדינות של רקדן בלט, עם הגב לסל, עם הפנים לסל, מחדירות, מקו העונשין, מחצי מרחק, מהשלוש. למעשה, "אין משהו שכרמלו לא יכול לעשות על מגרש כדורסל", אמר פיל וובר, עוזר מאמן בניקס בעונה הקודמת וכיום יועץ בצוות המקצועי של מיאמי. "התנועה שלו בזריקה מושלמת. השליטה שלו בגוף מדהימה. הוא מחונן במידה שהוא רוצה להיות".
בדיוק בנקודה הזאת, הרצון של אנתוני, מתחילה הביקורת עליו. מקצועית, הביקורת על אנתוני תמיד מתחילה ממשחק ההגנה שלו, או יותר נכון ממה שנתפס כחוסר הנכונות שלו להשקיע בהגנה כמו בהתקפה. המוניטין הזה יצא לאנתוני בתחילת הקריירה שלו ב-NBA, וקיבל חותמת רשמית בסקר שערך המגזין ספורטס אילוסטרייטד בין שחקני הליגה ב-2007, שבו הוא סיים שלישי בשאלה "איזה שחקן NBA הכי פחות מעוניין לשחק הגנה".
גם העניין של אנתוני בהתקפה מותקף מכיוונים שונים. בתחילת הקריירה שלו אנתוני הואשם לא פעם באנוכיות, בהעדפת השורה הסטטיסטית שלו על-פני הצלחת הקבוצה, ובעיקר בכך שבניגוד לכוכבים אחרים, בייחוד לברון ג'יימס, הוא לא עושה את השחקנים סביבו ליותר טובים. ובשנים האחרונות, עם ההשתכללות של הכלים הסטטיסטיים לניתוח כדורסל, אפילו הערך של המומחיות של אנתוני - ייצור נקודות - מוטל בספק.
דייב בארי, פרופסור לכלכלה עם פטיש לספורט מאוניברסיטת דרום יוטה, פיתח מודל סטטיסטי שמייצר מדד בשם ניצחונות מיוצרים (wins produced). המודל מתיימר להעריך את התרומה המדויקת של שחקנים לניצחונות, באמצעות נוסחה שמתמקדת במספר הפעמים שהשחקן השיג את הכדור עבור הקבוצה שלו (פוזשן), ובשיעורי ניצול ההזדמנויות שלו לקליעה. לפי המודל, אנתוני ייצר לניקס רק 1.6 ניצחונות העונה, לעומת 19.1 ניצחונות שג'יימס ייצר למיאמי, או 18.8 ניצחונות שקווין דוראנט ייצר לאוקלהומה סיטי. המגזין "פורבס" לקח את הנתונים האלה, העמיד אותם מול המשכורות של השחקנים, והכתיר את אנתוני, שמרוויח 19.4 מיליון דולרים העונה (השכר השלישי הכי גבוה ב-NBA - יותר מלברון ומדוראנט), כשחקן עם השכר הכי מנופח (Overpaid) בליגה.
אבל הנתון הכי פופולרי בקרב המבקרים של אנתוני הוא לא השכר שלו, אלא המאזן שלו בפלייאוף. אנתוני שיחק עד העונה הנוכחית ב-54 משחקי פלייאוף בקריירה, וניצח רק ב-17 מהם - 31.48%, שיעור הניצחונות הכי גרוע מבין השחקנים ששיחקו בלפחות 50 משחקי פלייאוף מאז עונת 1991/92. הקבוצות שאנתוני שיחק בהן, דנבר נאגטס והניקס, הודחו בסיבוב הראשון בשמונה מתשע העונות האחרונות (היוצאת מן הכלל היתה עונת 2008/09, שבה אנתוני הוביל את דנבר לגמר המערב, שם היא הפסידה 4-2 ללוס אנג'לס לייקרס). בארצות הברית תוצאות כאלה מספיקות כדי לתייג ספורטאי ברמת הכישרון של אנתוני או כלוזר או כבעל אופי מקולקל. במקרה של אנתוני - כל האצבעות הופנו לאופי.
ממוצע של רצח ליום
האופי של אנתוני התעצב בשניים מהמקומות הכי קשים בארצות הברית. הוא נולד ברד הוק (Red Hook), ברוקלין, גטו שהמגזין "לייף" כינה בשנת 2000 "בירת הקראק של אמריקה". אביו הפורטוריקני, שעל-שמו הוא נקרא, מת מסרטן כשכרמלו ג'וניור היה בן שנתיים. שש שנים אחר כך אמו של אנתוני העבירה את המשפחה מניו יורק למערב בולטימור - בעבר הרחוק המרכז התרבותי של הקהילה השחורה בבולטימור (63% מתושבי העיר), וכיום גטו שמסמל - בעיקר בגלל הדרמה הטלוויזיונית הקאנונית The Wire ("הסמויה") שהשתמשה בו כלוקיישן מרכזי - את התפוררות החיים האורבניים בארצות הברית.
משפחת אנתוני גרה בבולטימור מול שיכון ציבורי (פרוג'קטס, בסלנג האמריקאי) שקיבל את הכינוי The Murder Homes. בתקופה שבה אנתוני התבגר, לבולטימור היה ממוצע של רצח ליום, ובמערב העיר 10,000 סוחרים, רובם מאורגנים בכנופיות, התחרו על הזכות לסמם 65 אלף מכורים להרואין ולקוקאין. זאת המציאות שסופרה בסדרה הסמויה. "כשהייתי בתיכון, הייתי הולך לתחנת האוטובוס והם צילמו את הסדרה שני בלוקים ממני", סיפר אנתוני. "אקדחים, סמים, אלימות, אפילו הדמויות - הכול היה אמיתי".
אנתוני מצא מפלט בכדורסל, ועשה לעצמו שם ברמה הלאומית בגיל 18, כשהנהיג את סירקיוז כפרשמן (סטודנט שנה ראשונה) לאליפות המכללות באביב 2003. כמה חודשים אחר כך דנבר, שניצחה רק 17 משחקים בעונת 2002/03, בחרה באנתוני במקום השלישי בדראפט של ה-NBA (לברון נבחר ראשון). בעונה הראשונה שלו כמקצוען, אנתוני קלע 21 נקודות בממוצע, הוביל את דנבר ל-43 ניצחונות ולהופעה ראשונה בפלייאוף אחרי תשע שנים, נבחר לסגל האולימפי לקראת משחקי אתונה 2004, ובגדול נראה כמו הבחירה האידיאלית. לקראת העונה השנייה של אנתוני, האידיליה כבר נסדקה.
הסדקים הופיעו בטורניר הכדורסל האולימפי, שבו ארצות הברית סיימה שלישית. אנתוני התלונן על דקות המשחק שלו (6.8 בממוצע בטורניר) תחת המאמן הוותיק והמוערך לארי בראון, ותואר בתקשורת כאגואיסט שאינו יודע את מקומו. זמן קצר אחר כך הצרות גלשו אל מחוץ למגרש: בספטמבר 2004 אנתוני היה מעורב בקטטה בבר במנהטן עם האקס של בת זוגו, אלאני "לה לה" ואסקז, שחקנית ולשעבר מנחה ב-MTV; ובאוקטובר הוא נתפס עם מריחואנה בשדה התעופה של דנבר (התיק נסגר אחרי שחבר של אנתוני הצהיר שהסם שייך לו).
בדצמבר 2004 אנתוני כבר חצה את הגבול, מבחינת המיינסטרים בארצות הברית, בין ילד רע לבריון בהתהוות. זה קרה בעקבות DVD בשם Stop Snitchin, שהופץ בבולטימור ונועד להרתיע את התושבים משיתוף פעולה עם המשטרה נגד כנופיות הסמים. אנתוני מופיע ב-DVD, עומד וצוחק בזמן שגבר שהוא מכיר מאיים, בין היתר, לעשות "לינץ'" בלארי בראון, אם הוא אי-פעם יגיע לרחובות בולטימור (הקליקו כאן לצפייה).
התדמית המתהווה של אנתוני הטרידה גם את מייקל ג'ורדן, שהחתים אותו על חוזה חסות במותג אייר ג'ורדן של נייקי בסוף 2003. ב-2005 ג'ורדן אפילו בילה שבוע עם אנתוני בשיקגו, כדי לעזור לו לחזור למסלול, ובמשך תקופה נראה שזה עוזר: אנתוני התרחק מצרות, תרם 1.5 מיליון דולר להקמת מרכז קהילתי לנוער בבולטימור ו-3 מיליון דולר להקמת מתקן אימונים בסירקיוז, ופתח את עונת 2006/07 בפורמה אדירה. ואז הגיע המשחק נגד הניקס במדיסון סקוור גארדן ב-16 בדצמבר.
קצת יותר מדקה לסיום, כשדנבר מובילה 100-119, עבירה גסה הובילה לקטטה המונית, שבמהלכה אנתוני, אז שחקן דנבר, שלח אגרוף לפנים של שחקן הניקס מרדי קולינס (הקליקו כאן לצפייה). הליגה השעתה אותו מ-15 משחקים, שבהם הוא הפסיד הרבה יותר מ-780 אלף דולר שנוכו ממשכורתו. לפי הערכות, התדמית של אנתוני לאחר הקטטה "עלתה לו" בין 5 ל-10 מיליון דולרים בחסויות פוטנציאליות.
"תקרית אחת", הוא אמר שנים אחר כך בחרטה, "ואתה שוב גנגסטר ובריון".
של מי הקבוצה הזאת
אנתוני לא הצליח לשנות את התדמית שלו בדנבר, גם במישור האישי (באפריל 2008 הוא נעצר על נהיגה תחת השפעה, והודה באשמה בסעיף פחות חמור) וגם במישור המקצועי (חוץ מאותה ההבלחה לגמר המערב בעונת 2008/09). בקיץ 2010 הוא החליט לעשות מעשה, ודרש מדנבר להעביר אותו בטרייד, בעדיפות לניו יורק. לדנבר לא ממש היתה ברירה - החוזה של אנתוני היה עד קיץ 2011, כך שטרייד היה האפשרות היחידה שלה לקבל משהו תמורתו - והעסקה נסגרה בסוף פברואר 2011. אנתוני חתם מיד עם הניקס על הארכת חוזה לשלוש שנים תמורת 65 מיליון דולר, והוצג בניו יורק כבן האובד שחזר מנדודיו.
השנה וחצי הראשונות של אנתוני בניו יורק עמדו בסימן מאבקי כוח. אנתוני הגיע עם רקע במאבקי כוח; בדנבר מערכת היחסים שלו עם ג'ורג' קארל, מאמן הקבוצה מאז 2005, הייתה כמו של "שני כלבים שמסמנים את הטריטוריה שלהם", אמר אנתוני. בניו יורק הטריטוריה היתה של מייק ד'אנתוני (כיום מאמן הלייקרס), שמאמין שיש דרך אחת לשחק כדורסל: לרוץ. אנתוני, לעומת זאת, מעדיף כדורסל איטי שמבוסס על תרגילי בידוד בשבילו - בשבע העונות וחצי שלו בדנבר, הנאגטס הוציאו לפועל יותר תרגילי בידוד מכל קבוצה ב-NBA. ההתנגשות בין השניים הייתה בלתי נמנעת, והיא קרתה בעונה הקודמת, עם טוויסט בלתי צפוי.
הטוויסט היה סיפור הסינדרלה של הפוינט גארד ג'רמי לין, אמריקאי ממוצא טייוואני-סיני שלמד בהרווארד, לא נבחר בדראפט, וקיבל חוזה קצר בניקס רק בגלל פציעות בסגל. ב-4 בפברואר, כשהניקס במאזן שלילי של 15-8 ואנתוני פצוע, לין קיבל מד'אנתוני הזדמנות, ולא רק הוביל את הקבוצה לשמונה ניצחונות בתשעה משחקים, אלא גם נעשה הספורטאי הכי מדובר בעולם במשך שבועיים, שתוארו בתקשורת בארצות הברית כ-Linsanity. אחרי שבועיים אנתוני חזר, והניקס הפסידו שמונה מ-10 המשחקים הבאים, כולל שישה ברציפות.
אנתוני, לפי דיווחים, שלח את וויליאם ווסלי, יועץ בסוכנות שמייצגת אותו (Creative Artists Agency), לבעלים של הניקס, ג'יימס דולן, כדי להבהיר שהוא אינו מרוצה מהכיוון של הקבוצה תחת ד'אנתוני. ד'אנתוני, מצידו, ביקש להיפגש עם דולן בעיצומו של רצף ההפסדים, ושאל אותו אם הוא מוכן להעביר את אנתוני לקבוצה אחרת בטרייד. דולן אמר לא, ד'אנתוני התפטר ב-14 במארס, ועוזרו מייק וודסון, מאמן שמאמין בכדורסל איטי כמו שאנתוני אוהב, מונה במקומו.
בקיץ האחרון לין קיבל הצעה של 25 מיליון דולר לשלוש שנים מיוסטון רוקטס, הצעה שאנתוני כינה "מגוחכת". הניקס בחרו לא להשוות אותה, למרות הפוטנציאל הכלכלי העצום של לין בשוק הסיני, ואנתוני השלים את ההשתלטות שלו על הקבוצה.
אייקון אופנה וכוכב ריאליטי
ההשתלטות של אנתוני על הניקס עדיין לא הניבה את הרווחים הכלכליים המצופים, אבל כל הסימנים מראים שהמציאות הזאת עומדת להשתנות. אנתוני מכניס כ-9 מיליון דולר בשנה מחוץ למגרש (לברון ג'יימס, בשביל קנה מידה, מכניס 40 מיליון דולר לשנה מחוץ למגרש), שבאים מחוזי חסות עם נייקי, יצרנית משקאות האנרגיה PowerCoco, תוסף המזון Isotonix Champion Blend Plus, יצרנית הדאודורנט Degree, ועם ספקית הסלולר Boost Mobile. הפורטפוליו הזה צפוי לגדול בקרוב, גם כי ה-NBA הודיעה שהחולצה של אנתוני היתה החולצה הכי נמכרת העונה (לפני ג'יימס, דוראנט וקובי בראיינט), מה שמעיד על הפופולריות הגוברת שלו, וגם כי אנתוני נעשה דמות בחיי התרבות בניו יורק.
בניגוד לרוב כוכבי הספורט בניו יורק, שגרים בפרברים העשירים של העיר או בפרברים העשירים של ניו ג'רזי השכנה, אנתוני בחר לגור עם אשתו, לה-לה ואסקז (הם התחתנו ב-2010 בטקס שתועד בתוכנית הריאלטי של ואסקז, La La's Full Court Life, שבה אנתוני עושה הופעות אורח מדי פעם), ועם בנם קיאן במרכז מנהטן.
אנתוני הוא גם פרצוף קבוע באירועים הגדולים בניו יורק: בערב התרמה לנשיא ברק אובמה, בגאלה במוזיאון המטרופוליטן, במשחק של סרינה וויליאמס באליפות ארצות הברית הפתוחה בניו יורק, בהופעה של הראפר ג'יי זי (שיש לו מניות במתחרה העירונית של הניקס, ברוקלין נטס), או בשבוע האופנה השנתי.
בכלל, אופנה היא התשוקה החדשה של אנתוני, מהמחוללים של טרנד הגיק-שיק ב-NBA, שכולל סוודרים מכופתרים, עניבות פרפר ומשקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה. בסוף 2012 הוא קנה מניות במגזין Haute Time, שמסקר את תעשיית שעוני היוקרה, בעיקר מתוך עניין בנושא (חלק מהעסקה היה סיכום על טור אישי של אנתוני במגזין). הוא מעסיק סטייליסטית צמודה, מעריץ את המעצב הבריטי הנודע סיימון ספר, ומחשיב את טומי הילפיגר לחבר אישי. ההחלטה של אנתוני להשקיע באופנה הייתה לא רק עניין של תחביב, אמרה אסאני סוואן, מנהלת התפעול בחברת הניהול שלו, Melo Enterprises inc, אלא נבעה גם מרצון לשנות את התדמית שלו: "זיהינו שלמלו יש ההזדמנות, כשהוא שינה את המראה שלו, לשנות איך שאנשים מתייחסים אליו".
עכשיו כל מה שהוא צריך לשנות זה את המאזן שלו בפלייאוף.
