באלף דרכים הודו נוכחת בישראל. אולי כי כולם עושים יוגה, ויוגה קשורה או אמורה להיות קשורה להודו. אולי זה כי כולם נוסעים להודו. צעירים אחרי צבא, וטיולי נשים, ואשרמים במקום קלאב-מד. ורנאסי, רישיקש ופושקר הפכו לחלק מ"ארץ ישראל השלמה". לכן פעם בשלוש שנים, כשהקומבה-מלה, "הפסטיבל הגדול" של הודו, מתחולל, יש בארץ תכונה מיוחדת. "אתה נוסע לקומבה-מלה?", שאל אותי כמעט כל מי שמכיר אותי. או "מה, אתה לא נוסע לקומבה-מלה?". העיתונים פרסמו את התמונות המפורסמות של הסאדהואים, הסגפנים ההודים העירומים, או של עולי הרגל טובלים בהמוניהם בנהר בשעת זריחה או שקיעה. תוכניות הערב בטלוויזיה ראיינו מומחים להודו מכל הסוגים.
הקומבה-מלה יושבת יפה על המשבצת של הודו האקזוטית, הרוחנית, שיש לה לא מעט צרכנים בישראל, ובכלל. תמונה חד-ממדית הפוכה תתאר את הקומבה-מלה, אולי את התרבות ההודית בכלל, כמשהו זר ומוזר, שיכול למלא אייטם של דקה וחצי בטלוויזיה אבל טוב לראות אותו מרחוק, כי צפוף שם מדי, ומלוכלך, ובעיקר "לא הגיוני".
לפני בערך חודש צפיתי עם סבתא שלי, בת ה-98, שטיילה בהודו בשנות ה-50, בתוכנית החדשות האהובה עליה. ופתאום מדברים על הקומבה-מלה. המנחה המוערך פנה למרואיין שלו שבדיוק חזר "משם", ושאל מהי בכלל הקומבה-מלה. התוכנית כמעט הסתיימה. הכינוס הדתי הגדול בעולם, הוא ענה. תשובה חד-משמעית כזאת, של טלוויזיה. אחר כך הוא אמר ש-35 מיליון איש רחצו בנהר ביום הטבילה הגדול. המנחה המוערך התרשם מהמספר הגדול. בינתיים הקרדיטים של התוכנית התחילו לרוץ מצד ימין של המסך. אתה טבלת? הוא שאל בחיוך. המרואיין חייך גם. ברור שלא. איך אפשר להיכנס למים כל-כך מלוכלכים, הרהר המנחה המוערך בקול רם, ולסיום אמר: מה שבטוח זה שלשם אני לא נוסע.
הנהר הגלוי והנהר הסמוי
אני דווקא נסעתי. לקחתי רכבת אחר צהריים מג'ייפור לאללהבאד. נסעתי באין-ספור רכבות בהודו בעשרים ומשהו השנים האחרונות, אבל ברכבת כזאת עוד לא נסעתי. ההפתעה התחילה כשמצאתי את הקרון שלי, וראיתי שהנוסעים מקשטים אותו בפרחים, בחוץ ובפנים. כולם היו חגיגיים, וכשנכנסתי פנימה שאל אותי ילד אחד אם אני נוסע למלה. מלה, בהינדי זה יריד או פסטיבל. כן, אני למלה, אמרתי, והוא סיפר לי בשמחה שכל הנוסעים, ממש כולם, נוסעים למלה. בינתיים התחילה בקרון שירה חרישית, שהלכה והתגברה ונמשכה כל הדרך לאללהבאד, 12 שעות נסיעה בערך.
עולי הרגל שרו שירים לגנגא. גנגא הוא שמה של האלה שהיא גם הנהר, שאנחנו קוראים לו בעברית גנגס. המלה נערכת במפגש נהרות, במקום שבו נפגשות שלוש אלות-נהרות: גנגא, יאמונא וסראסווטי. את שתי הראשונות אפשר לראות בעיני הבשר, וכמובן לטבול בהן. את האלה השלישית, שהיא הנהר השלישי, אפשר לראות רק בעיני הרוח. סראסווטי היא אלת היצירה. היא מזוהה עם מוזיקה, ועם אמנות בכלל, ועם פילוסופיה במובן הטוב של המילה, פילוסופיה כחשיבה יצירתית. הרעיון הוא שכששני הנהרות הגלויים-לעין נפגשים; הנהר השלישי, הסימבולי, המטפורי, עשוי להתגלות.
אז מיליונים של עולי רגל נוסעים לקומבה-מלה כדי לנסות ולראות את מה שעיני הבשר אינן יכולות לראות, כדי למצוא (בתוכם בעצם) את סראסווטי, את מעיין היצירה והיצירתיות. עכשיו יגידו כל המומחים של תוכניות הערב שזה נשמע יפה, אבל שכל עשרות המיליונים שעולים לרגל, שבאים לטבול, לא יודעים את זה. הם באים בשביל חיי נצח בעולם הבא, כמו שכתב מישהו באחד מעיתוני סוף השבוע (זה נשמע מאוד נוצרי), בשביל הקארמה. קארמה היא מילת קסמים (גם יוגה), שכל מטרתה להסתיר ולא לגלות, לשמר את האקזוטיקה.
עלייה לרגל כדי לקבל השראה, כדי לנסות לחרוג מהיומיומיות שסוגרת עלינו, על כולנו, היא כנראה הגדרה "הגיונית" מדי בשביל הקומבה-מלה. עולי הרגל באים גם כדי ליהנות. הרי זאת מלה, פסטיבל. בכל ערב מוצגות כאן אפיזודות מהמהאבהארטה ומהראמאינה, האפוסים ההודיים הגדולים. שירי דבקות מושרים על-ידי זמרים מפורסמים יותר ופחות, וגורואים מכל הסוגים מרביצים את תורתם. עולי הרגל פוגשים במפגש הנהרות המון עולי רגל אחרים, וכולם שואלים זה את זה: מאיפה אתה? מאיפה את? מאיפה אתם? ולא מאמינים שהם באמת פוגשים מישהו מהצד השני של תת-היבשת, מעיר רחוקה או מכפר שאף פעם לא שמעו עליו.
שני סוגים של נהרות נפגשים בקומבה-מלה: נהרות עם מים (ועם השראה), ונהרות אנושיים. למי שלא היה, אפילו אם ראה בתמונות, קשה לתאר את מיליוני האנשים שזורמים כנהרות אל הסנגם, מקום הטבילה. המארגנים עשו מאמצים אדירים, עם סדרנים, עם שוטרים ועם גשרים, להבטיח שאנשים לא יירמסו למוות. הם כמעט הצליחו. אבל באחד מימי הטבילה הגדולים נוצרה מערבולת של נהר אנושי דווקא בתחנת הרכבת של אללהבאד הסמוכה, ויותר משלושים עולי רגל מצאו את מותם. אי-אפשר ללכת נגד הזרם. צריך להשתלב. כל אחד ואחת הם טיפה במים, לא רק באופן מטפורי, אלא הלכה למעשה.
בהקשר הזה, אי-אפשר שלא להזכיר את ההולכים לאיבוד. עשרות אלפים הולכים לאיבוד במלה, והפסקול של הפסטיבל, אם אפשר לקרוא לזה כך, הוא זעקתם של אלה שצועקים ברמקול של ה"סנגם טאואר", בעצם סוכת המציל של הסנגם. כל אחד מקבל כמה שניות לקרוא לקרוביו, והם צועקים בהתרגשות, בבכי ובפחד שהלכו לאיבוד לתמיד. אלה שלא באים לחפש אותם, מועברים למתחם האבידות והמציאות. יש ביניהם כאלה שלא יחזרו הביתה לעולם, בעיקר ילדים וזקנים. יש ביניהם כאלה שננטשו במלה על-ידי משפחתם, בעיקר זקנים. העולם אכזר. גם המלה אכזרית.
"האחרים" של המקום האחר
עדיין לא אמרתי כלום על הסאדהואים, הסגפנים, שהם לב העניין בקומבה-מלה. אתה מסתובב ברחובות הפסטיבל, ומולך עוברים בסך מאות אלפי גברים (וכמה אלפי נשים) שעזבו את היומיומיות, שגרים ביער או בישימון או במציאות מקבילה, איך שלא נקרא לזה. הם נראים "אחרת". סבוכי שיער, חלקם עירומים. הם ויתרו על בית ומשפחה, על הידוע ועל המוכר. כל מה ש"האדם בעולם" משתוקק אליו הוא בעיניהם פעוט ערך, כמעט ילדותי.
בעצם קיומם הם סותרים את המשפט המפורסם של דקארט "אני חושב, משמע אני קיים". אפילו משפט כמו "אני פועל, משמע אני קיים", שרבים מאיתנו מזדהים איתו גם אם לא נאמר על-ידי שום פילוסוף מפורסם, אין לו משמעות בעיניהם. הסאדהואים לא עושים דבר. מה שמעניין הוא שהתרבות ההודית נותנת מקום מקדמת דנא לא רק לעשייה אלא גם לאי-עשייה, שאצלנו (במערב, בתודעה המערבית) נחשבת לפסולה, והיא כמעט מילה נרדפת לעצלנות, לבטלנות, אולי אפילו לדיכאון.
אם יצירה סנסקריטית קלאסית כמו היוגה סוטרה נפתחת במילים "יוגה היא עצירת הפעילות המנטלית", אז הסאדהואים של הודו מגלמים בעצם הווייתם את האידיאל הזה. הם "האחר" של החיים בעולם. הם משקפים, בזכות מי או מה שהם, בזכות הוויתור העמוק שהוא חלק בלתי נפרד מהם, איזה חופש שמסתתר בין השורות של החיים היומיומיים, שהיומיומיסט (עולי הרגל, אנחנו) לא מעז ואולי גם לא יודע איך לממש.
הסאדהואים אינם משתתפים "במירוץ" של היומיום. הם החליטו לעצור. עצירה, בשביל היומיומיסט, היא הדבר המפחיד ביותר שאפשר להעלות על הדעת. קשה לנו לכבות את הטלפון הסלולרי שלנו, את המחשב, את הטלוויזיה. הסאדהואים הם התגלמות בשר ודם של כיבוי התודעה, המחשבה, הרגש - הכול. מה קורה כשמכבים, כשעוצרים? שאלה כזאת לוקחת אותנו אל מחוזות המדיטציה. צריך לבדוק, להתנסות.
סלמן רושדי כותב ב"האדמה מתחת לרגליה" שלו על הסאדהואים של הודו, ארץ הולדתו, ש"היחידים המסוגלים לראות את התמונה כולה הם אלה שיוצאים מחוץ למסגרת". המפגש בין עולי הרגל והסאדהואים הוא מפגש "על המסגרת". האאוטסיידר (הסאדהו) והאינסיידר (היומיומיסט) נפגשים בקומבה-מלה על כוס צ'אי או צ'ילום (מקטרת עישון) ומדברים. במילים אחרות, פעם בכמה שנים הפילוסופיה יוצאת מהספרים, מכתבי הקודש, ויורדת אל מפגש הנהרות.
הנה דוגמה: אני יושב באוהלו של באבא אחד. באבא (אבא) הוא כינוי כבוד לסאדהו. באופן סמלי, מי שהופך להיות סאדהו עורך את טקס ההלוויה שלו עצמו. הוא משליך אל תוך מדורה גדולה את כל מי שהוא היה, את זהותו היומיומית, את כל מה שהחברה ציפתה ממנו להיות ולעשות. מכיוון שוויתר על שמו, קוראים לו פשוט באבא. אז אני יושב באוהלו של הבאבא, וסטודנט צעיר מהעיר ורנאסי הסמוכה נכנס בריצה מתנשף כולו. הוא משתטח לרגלי הבאבא ואז מתיישב ושואל: אדוני, מה פירוש המשפט "אהם ברהמאסמי?".
אני זוקף אוזניים. זה משפט מפורסם מתוך הברהדארנייקה-אופנישד, טקסט ישן נושן, שבתרגום מילולי אומר "אני הוא ברהמן". להיות ברהמן זה לא להיות יומיומיסט, זה למצוא בתוכי פנימה משהו או מישהו "אחר". הבאבא שותק וחושב, ואחר כך עונה כמיטב יכולתו, משתף את הסטודנט ואותנו, באיך נקרא לזה, החקירה העצמית שלה הוא מקדיש את חייו.
סאדהואים ושכירי חרב
מילה אחרונה על הנאגה-באבות, הסאדהואים העירומים, האטרקציה הוויזואלית של הפסטיבל. אי-אפשר לפספס אותם. תהלוכות הכניסה שלהם ראוותניות, עם פילים וסוסים, עם חרבות ודגלים. הם הראשונים לרחוץ בנהר בימי הטבילה הגדולים. יש בהם משהו מסעיר ומפחיד. הם מכאיבים לעצמם בלי למצמץ או להשמיע קול. אף אחד לא מעז להתעסק איתם, אבל כולם רוצים לצלם אותם. זה נראה כאילו הם הבוסים הגדולים של הקומבה-מלה. איך כל זה עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה של הוויתור, עם רוחניות וחופש? ומי הם בכלל הסאדהואים הלוחמים האלה? ומה פתאום סאדהואים-לוחמים? איך זה מסתדר עם אידיאל אי-האלימות המפורסם?
לצד הסאדהואים האינדיבידואליים, שנודדים ממקום למקום ומפרספקטיבה לפרספקטיבה לבדם, ישנם גם סאדהואים שהתארגנו בקבוצות, במסדרים. העולם המקביל שלהם הפך לתמונת מראה או להעתק נאמן למקור של העולם שאותו נטשו. הם ייסדו אשרמים ומקדשים, וצברו קרקעות ורכוש. הם גבו מסים ממי שחיו תחת חסותם, ושיגרו שיירות מסחר למחוזות קרובים ורחוקים. כל זה מתחיל לקרות, אומרים לנו ההיסטוריונים, במאה ה-12.
כדי להגן על רכוש ועל שיירות וכדי לגבות מסים, צריך כוח ואלמנט של הרתעה. כאן נכנסים לתמונה הסאדהואים הלוחמים. העובדה שהם סגפנים עירומים הולידה כמובן סיפורים על כוחות על-טבעיים, שרק הגבירו את החשש מפניהם. חלקם הפכו לשכירי חרב בשירותו של כל המרבה במחיר, מלכים ובעלי קרקעות. הם לא היססו להשכיר את שירותיהם לשליטים המוגהלים המוסלמים (החל במאה ה-15), ולאחר מכן לבריטים. סאדהואים-לוחמים עמדו בלב ההתקוממות נגד "חברת הודו המזרחית" בבנגל בשלהי המאה ה-18. האם היה זה סכסוך כספי מקומי על רווחים מגביית מסים, או סנונית ראשונה של מאבק לאומי נגד הבריטים?
ההיסטוריונים מספרים על סכסוכים עקובים מדם על כוח, על שליטה ועל כסף בין מסדרים שונים של סאדהואים. הקומבה-מלה הפכה לא אחת לזירת התגוששות כזאת, וב-1760, במלה שנערכה בהרידוואר, גבו המלחמות הפנימיות את חייהם של אלפי נאגה-באבות, סאדהואים לוחמים. מסדרי הסאדהואים חזקים מאוד מבחינה כלכלית גם כיום. יש להם אדמות, מקדשים וערוצי טלוויזיה. מתחת לפני השטח של הקומבה-מלה רוחשות אג'נדות פוליטיות, וההינדואיזם הלאומני (ע"ע תפקידם של מסדרי הסאדהואים בהריסת המסגד באיודהיה ב-1992) בוחש בקלחת. רוחניות ופוליטיקה, אידיאלים נשגבים ומציאות נוקבת מתערבבים זה בזה בפסטיבל הגדול של הודו.
