83 בעלי קרקע פרטית במערב ראשון-לציון הגישו עתירה לבג"ץ נגד המדינה, בדרישה לבטל צווים שניתנו בהתאם לתקנות ההגנה לשעת חירום בשנת 1945, המתירים למדינה להחזיק בקרקע שבבעלותם. זאת בטענה כי הצווים האנכרוניסטיים אינם חוקיים.
לחילופין, מבקשים בעלי הקרקע לקבוע כי ככל שהמדינה מעוניינת להמשיך ולהחזיק בקרקע, עליה לעשות זאת בדרך של הפקעה זמנית לפרק זמן קצוב ומוגדר מראש ולא מעבר לכך.
מדובר בקרקע בשטח 322 דונם הממוקמת במערב ראשון-לציון ומצויה בבעלות מאות בעלי קרקע פרטיים שרכשו את הקרקע עוד בשנות ה-60.
בעתירה, שהוגשה באמצעות עורכי הדין שמואל שוב והילה לביא ממשרד שוב ושות', טוענים בעלי הקרקע כי עוד בשנת 1967 למעלה משליש מהקרקע (35%) הופקע לטובת הקמת מתקן צבאי, כאשר בגין הפקעה זו שולמו לבעלי הקרקע פיצויי הפקעה.
בשנת 1973, לאחר שהופקעו כבר מעל שליש מהקרקע, חתם הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף דוד אלעזר, ברוח התקופה והמאורעות, על צו סגירת שטחי אימונים, מכוח תקנה 125 לתקנות ההגנה. מכוח אותם צווים גודר שטח של כ-144 דונם, ועל יתרת החלקה בשטח של כ-177 דונם הוטלו מגבלות בנייה וגישה מוחלטות.
בעלי הקרקע טוענים כי למעשה, מאז שנת 1973, כבר קרוב ל-40 שנה, מחזיקה המדינה באמצעות זרועות הביטחון בקרקע, העושים בה שימוש מכוח אותו צו סגירה אנכרוניסטי, כך שבעלי הקרקע אינם יכולים אפילו להיכנס לחלקה המצויה בבעלותם, שלא לדבר על עשיית שימוש בה.
עוד טוענים העותרים כי עד לשנת 2000 הם נדרשו לשלם למדינת ישראל מס רכוש בגובה 2.5% משווי הקרקע בגין כל הקרקע שבבעלותם, זאת למרות העובדה שלא יכלו לעשות בה כל שימוש.
תביעה כספית שהגישו בעלי הקרקע בעבר, בה ביקשו לחייב את המדינה לשלם להם דמי שימוש בגין השימוש שהיא עושה בחלקתם, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ואף בערעור לבית המשפט העליון, מהסיבה שבתקנה 125, שתוקנה כאמור עוד בזמן המנדט הבריטי, לא צוין כי ישולם פיצוי בגין החזקת המדינה מכוח צווים של תקנות ההגנה.
יחד עם זאת, באותו פסק הדין דן בית המשפט בבעייתיות הקיימת בכך שהמדינה מחזיקה בקרקעות אלה משך פרק זמן כה ממושך שלא בדרך מוסדרת ומכוח צווים אנכרוניסטיים.
כעת פונים בעלי המקרקעין בבקשה כי בג"ץ יבטל את הצווים שהוצאו עקב השימוש בקרקע שנעשה על-ידי המדינה ב"צו זמני שנועד לשעת חירום" משך 40 שנה.
"מדובר בהחלטה בלתי סבירה בעליל", צוין בעתירה. "אי-שקילת השיקול של משמעות האחזקה לצמיתות בקרקע מכוח צו סגירה ארעי וההשלכה שיש לדבר על זכויות הבעלים, וכן מתן משקל יתר לשיקולי בטחון בלתי מוגדרים (שלא נבחנו מעולם הצורך והדרישה בהם), הופכים את ההחלטה לבלתי סבירה בעליל. אין ספק כי קיים צורך מיידי לבחינה מחודשת של הוראת התקנה. הליך חקיקתי כאמור יביא לתיקון המצב המעוות והעוול הבלתי הגיוני שנגרם לעותרים".