ללא ספק, כנס Ted הוא כנס המדע הפופולרי המוביל בעולם. TED נותן לאינטלקטואלים, מדענים ואנשי טכנולוגיה את מה שלכאורה רצו תמיד - מעמד של כוכבים, והזדמנות להציג את תחום העיסוק הקטן שלהם לקהל רב וצמא לידע, לשתף את העולם.
יש לכך מחיר. בעבור מעמד הכוכבות, על המדענים לפשט את הפרזנטציה מאוד ולשדרג את רמת הסקסיות שלה, גם באמצעות השערות עתידיות אמיצות/לא מבוססות או אנלוגיות לא מושלמות, או גימיקים - הכול הולך: חיות, קוסמים וילדים. הרצאות טד מועברות לרוב בצעקות, תוך הנפת ידיים מסוכנת. לעתים קרובות, ההרצאה תתחיל בסיפור אישי - גם אם אינו קשור לעניין ממש. יותר ממרצה אחד בכה על הבמה, מה שלא יעלה על הדעת בכנס מדעי אחר, למעט אולי כזה שעוסק בבצל...
יש מדענים שנרתעים מכך שהעולם השיווקי, הפריים-טייימי, הלא מכובד, פלש לתוך הממלכה שלהם. אחרים מאושרים מכך. ללא ספק, TED הרחיב את הנגישות של הקהל למדע, גם אם החלון שדרכו צופה העולם בתחום, הוא ויטראז' צבעוני. נציין גם, שתמיד ניתן לראות על במת TED אנשים מכל הצבעים, המינים, הסוגים והגילים - שכולם נמצאים שם כי יש להם מה להגיד. בפריים טיים זה לא יקרה.
כנס TedMed - הנגזרת הרפואית של כנס Ted העולמי - שהתקיים בשבוע שעבר בוושינגטון, היה נוצץ ומושקע כרגיל (והזכיר לא מעט את האירוויזיון). מערכת "גלובס" צפתה בתכנים בזמן אמת, בחסות ארגון TedMed ישראל בהובלת עו"ד ירון אלירם וד"ר איתם אלירם. להלן סיכום כמה מן ההרצאות המעניינות ביותר לדעתנו, כמה חודשים לפני שהן זמינות לציבור.
לך תסמוך על עכבר
חולים רבים במחלות קשות - כסרטן, סוכרת או שבר אגן - לא מתים באמת מהמחלה הקשה עצמה. הם נחלשים, עד שמגיע זיהום שהורג אותם, וגם אז הזיהום הוא לרוב לא מה שהורג אותם, אלא התגובה המוגזמת של מערכת החיסון לאותו הזיהום. לתופעה הזו קוראים ספסיס.
"לו היינו יודעים לרפא ספסיס, הייתה לנו תרופה לכל זיהום", אומר ד"ר שאו וורן, רופא בבית החולים Mass General ומרצה באוניברסיטת הרווארד. אבל הבעיה במציאת תרופה לספסיס - וכן למגוון רב של מחלות אחרות - אומר וורן, היא המודל שבו אנחנו משתמשים כדי לחקור את המחלה. נהוג להשתמש בעכברים, כי הם זולים ופשוטים למניפולציה גנטית. הבעיה הידועה עם עכברי המעבדה, היא שיש לכולם גנטיקה זהה, ואילו בני אדם שונים זה מזה ומגוונים. ואולם וורן מציין כי זו אינה הבעיה העיקרית.
"התגובה של עכבר לזיהומים ודלקות בכלל לא דומה לשלנו", אומר החוקר. "הם מתים מעומס חיידקים, אך לא מספסיס. וכשחושבים על זה, הרי שכך יכתיב ההיגיון הבריא: האם עכברים דומים לבני אדם במראה החיצוני שלהם? האם האבולוציה שלהם מול החיידקים, בתוך המחלות שלהם, דומה במשהו לשלנו, מעל פני האדמה?"
וורן החל ללמוד כל מה שניתן לגבי ספסיס. לדבריו, "מתברר שיש הבדלים עצומים ברגישות לספסיס בחיות שונות. בני האדם הם הרגישים לכך ביותר, אחריהם פרות וכבשים, אבל לא עכברים". הוא בדק בתאים אנושיים וכן בחולים אמיתיים את התגובה לניסיונות לטיפול בזיהום קל, והשווה אותם לטיפול זהה בעכברים. "פרסמנו באחרונה את התוצאות, שאין שום מתאם בין העכברים לאנשים. התוצאות עוררו ויכוח עז, כי זה המודל המקובל לא רק לספסיס, אלא לכל המחלות, אבל להמון מחלות יש ממד דלקתי. אולי העכברים לא מבטאים נכון גם אלצהיימר, סרטן ומחלות כלי דם? אולי יש מוצר לספסיס שלא הגיע לשוק כי לא הצליח בעכבר, ודווקא כן היה מתאים לבני אדם? בטוח שכל המוצרים לספסיס שהצליחו בעכברים, נכשלו בבני אדם, ולכן אין לנו תרופה כזו".
אז מה עושים עכשיו? "אני מציע להשתמש בעכברים רק במקרים שבאמת יודעים שהמחלה אצלם דומה ממש לזו שלנו. אבל חוץ מזה - אם העכבר לא מפתח ספסיס, אולי אנחנו יכולים ללמוד ממנו משהו. עד היום ניסינו לבנות עכברי מעבדה שמחקים באופן הכי קרוב את בני האדם. אולי הגיע הזמן שבני אדם יחקו קצת את העכבר?"
הסביבה היא רפואה
האם הכשל העיקרי של תחום הבריאות במדינות המפותחות הוא ייצור של תרופות טובות והנגשתן לאנשים שזקוקים להן? לא רבתי, אומרת ד"ר אמריקה בראכו, ראש ארגון Latino Health Reach. הסביבה הפיזית והחברתית, שאינה מאפשרת לאנשים לבחור בהתנהגות בריאותית, היא המפגע הנוראי ביותר, וכוחה חזק משל כל תרופה.
בראכו, רופאה שנולדה בוונצואלה ומתגוררת כיום בארה"ב, מספרת: "התייאשתי מלראות את אותם ילדים, כל שבוע עם שלשול אחר. אי אפשר לטפל בעוני, הזנחה ובעיות סניטציה עם אנטיביוטיקה". לכן פנתה לתחום בריאות הציבור. "שלחו אותי לטפל באיידס על ידי הפצת קונדומים. הייתה לרפואה רק תשובה אחת לאיידס - קונדומים. אבל איך אפשר לטפל בנשים נרקומניות או קורבנות של אונס באמצעות קונדומים?"
כך הבינה בראכו ש"רפואה נכונה זה לא מה שחשבנו. מספיק עם היהירות הזו שינקנו בבתי הספר לרפואה, שלפיה לנו הרופאים יש את התשובה, את כדור הפלא היחיד, וצריך להשית אותו על החולה. לא! יש פתרון שונה לכל אדם בכל קהילה, ומי שיודע מהו הפתרון הוא רק מי שחי בתוך הקהילה הזו".
בראכו מספרת על חולת סוכרת בשם אירמה, שהגיעה למשרדי הארגון כשהיא מוגדרת "חולת סוכרת לא צייתנית". בראכו: "הרופא כעס עליה שהיא אוכלת טורטיה, אבל לפעמים לא היה לה שום דבר אחר לאכול. הוא אמר לה ללכת חצי שעה כל יום, אבל בשכונה שלה לא בטוח ללכת אחרי 17:00".
בראכו נעזרה בתושבים אחרים מאותה שכונה, כדי להכשיר גם את אירמה עצמה כקואצ'רית לחינוך לבריאות בתוך הקהילה הענייה והמוזנחת שלה. "אנשים רוצים להשפיע. אנשים רוצים שיהיה להם קול. אצלנו, לא הרופאים חושבים בעבור החולים - כולנו חושבים יחד".
עם הזמן, אירמה לא רק למדה לשמור על עצמה, אלא נהפכה מנהיגה של נשים אחרות בשכונה. היא הובילה את השכונה במאבק להקמת פארק בטוח לבילוי ולספורט, המשרת כיום 65 אלף איש. "וזו 'חולת סוכרת לא צייתנית'", אומרת בארכו. "הרופאים תמיד לומדים להציב גבולות מול החולים, וכך גם הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים. רק להציב גבולות, כדי להגן על עצמנו מהצרות של 'ההם'. לכן מי שיכול באמת לעשות את השינוי, הוא אחד מ'הם', מי שבא מתוך הקהילה".
רזים ובכושר? אתם לא מחוסנים נגד סוכרת
ד"ר פיטר עטייה - בעבר רופא בבית החולים ג'ון הופקינס וחוקר ב-NIH, ולאר מכן יועץ בחברת מקינזי - הוא ראש ה"Eating Academy", ארגון שמנסה לפתח תובנות חדשות לגבי תזונה. בהרצאתו סיפר כי למד בבית הספר לרפואה שאנשים שמנים לוקים בסוכרת, ולכן כשראה שמנים סוכרתיים, במידה כלשהי היה שיפוטי לגביהם, והטיפול שהציע להם התבסס בכבדות על שכנועים, שלא לומר גערות, שיעשו כבר משהו עם עצמם ושירדו במשקל. ואז לקה בסוכרת בעצמו.
עטייה היה איש רזה שהתעמל המון ואכל בדיוק לפי המלצות משרד הבריאות, אבל בתקופה קצרה עלה 40 ק"ג, בד בבד עם התפרצות המחלה. זה לא בדיוק הדפוס השכיח בסוכרת, אבל זה גרם לו לחשוב. "סוכרת סוג 2 (סוכרת מבוגרים) מתרחשת כאשר נוצרת סבילות לאינסולין, כלומר תאי הגוף מאבדים את היכולת שלהם להשתמש באינסולין כדי לסלק גלוקוז ממחזור הדם", הוא אומר. "אז מה אם הדרך הכי הגיונית של הגוף לסלק את הסוכר, כדי למנוע נזק שהוא עלול לעשות, היא להפוך אותו לתאי שומן? אולי זה בדיוק הפוך? אנשים לא לוקים בסוכרת כי הם שמנים, אלא שמנים כי הם לוקים בסוכרת? אולי העובדה שהאשמנו אותם, הובילה אותנו לקונספציה מוטעית, לעיוורון מחקרי? הרי יש רזים כמוני שלוקים פתאום בסוכרת, ויש שמנים שלא לוקים בה לעולם".
כיום עטיה רזה, והסוכרת שלו מבוקרת. הוא עשה זאת באמצעות דיאטה ייחודית, דלת פחמימות, שהתאים לעצמו, ובאופן פרדוקסלי - פחות ספורט מאשר בעבר. הוא גיבש סביבו קבוצה של חוקרים שבוחנים את הסוגיה ואספו נתונים שיכולים לתמוך בהיפוך הסיבתיות שמציע עטייה, כלומר בכך שהסוכרת באה קודם, וההשמנה אחריה. אבל אם השמנה לא גורמת לסוכרת - אז מה כן? "ההשערה שלי היא שגלוקוז רב מדי בדם גורם למחלה. לשותפים שלי יש השערות אחרות. אנחנו לא יודעים מספיק. אנחנו בודקים".
ואולם להרצאה שלו יש מסר נוסף. "אני רוצה להתנצל בפני אישה סוכרתית מסוימת שהגיעה אלי לקטיעת רגל, ולא נתתי לה את אותה האמפתיה שנתתי לחולה הצעירה בסרטן הלבלב, כי האשמתי אותה והייתי שיפוטי". בשלב הזה קולו נקרע מרגש. "אם את רואה את זה עכשיו, אני רוצה שתדעי שאני באמת מצטער. אסור להאשים את החולים במקום לטפל בהם. רובם רוצים לעשות את הדבר הנכון, אבל לא יודעים איך. אני הרגשתי אז שהאישה הזו אכזבה את המערכת. לא, המערכת היא שאכזבה אותה".
אלימות היא וירוס
כמו אמריקה בארכו וכמו פיטר עטייה, גם ד"ר גארי סלוטקין מאוניברסיטת אילינוי רוצה להציע פתרון רפואי ומדעי, במקום שבו נהוג כיום פתרון שיפוטי-מוסרני. ואולם משימתו קשה יותר, משום שה"מחלה" שבה הוא מציע לטפל היא אלימות. "מאז ומתמיד אלימות היא בעיה מעולם המוסר", אומר סלוטקין. "מטפלים בה על ידי כך שמרחיקים מן החברה את האנשים הרעים ומענישים אותם. אבל נחשו מה? כך טיפלו בעבר גם במחלות גוף ונפש. בימי הביניים נהוג היה למצוא פגם מוסרי בחולים, לשפוט ולכלוא אותם".
סלוטקין התחיל את הקריירה שלו כחוקר מחלות זיהומיות, ועבד באתרי התחלואה הקשים ביותר בסומליה. "הייתי אחד משישה רופאים שטיפלו ב-40 מחנות פליטים. ראיתי הרבה מאוד מוות, ובמוות אפידמיולוגי יש ממד ייחודי של פניקה וזוועה. הרגשתי מבודד מאוד תרבותית. אחרי 10 שנים, כל כך רציתי לחזור לאמריקה, שם יש מים זורמים בתוך הבית! ומזגן! ואין בעיות בכלל! ולא רציתי לשמוע יותר מילה אחת על מחלות זיהומיות".
מהר מאוד גילה שיש בעיות רבות גם באזורים העניים של ארה"ב, וספציפית "מגיפה" של אלימות, בעיקר באמצעות רובים, ושהטיפול בסוגיה תקוע. הוא חש מיד שהטיפול בנושא איננו נכון. "בנוסף למוסרנות, הייתה גם תחושה שצריך לתקן את 'הכול' - הכלכלה, החינוך, הסביבה. ובאפריקה הצלחנו להפחית משמעותית את רמת התחלואה, מבלי שתיקנו שום דבר מאלה". סלוטקין בדק וראה כי, כפי שחשד, הגורם המנבא החזק ביותר לאלימות בשכונות העוני היה אלימות קודמת באותה הסביבה. "הסתכלתי על מפות הצפיפות של המקרים האלה, וראיתי מפות דומות מאוד למפות אפידמיולוגיות".
אז מה עושים כדי להפסיק מגיפות? קודם כל, מאתרים את המקרים הראשונים ("אותו אחד שידקור אותך כי הסתכלת לא יפה על חברה שלו") ומונעים מהמחלה שלהם להתפרץ. שנית, מאתרים את אלה שנמצאים קרוב לבעיה, ונותנים להם "טיפול מונע". שלישית, מנסים לשנות נורמות בחברה.
"גייסנו אנשים מתוך הקהילה שקוראים להם 'מפריעי אלימות'. הם מאומנים בשכנוע, בלהרגיע, בלקנות זמן. והיו גם פעילויות חברתיות קהילתיות". התוכנית הפחיתה את רמות האלימות בשכונת West Garfield בשיקגו, ולאחר מכן שוכפל המודל למקומות אחרים. העבודה הזו מסוכנת, וכבר קרה שעובדי התוכנית נורו בעת ביצוע תפקידם, אבל הצליחו לרשום שיאים של 67 ימים ללא אירועי ירי בשכונה שבה נרשם בעבר אירוע כזה אחת לכמה ימים.
"היו לנו מתנגדים שטענו 'מה זאת אומרת שאין אנשים רעים? מדוע עובדים אצלכם אנשים עם עבר אלים?' אנחנו לא אומרים שאין אנשים רעים, אלא רוצים לטפל בבעיה באופן האפקטיבי ביותר, וסימון האנשים הרעים הוא כנראה לא הדרך, לפחות לא כל הדרך". לדברי סלוקטין, באחרונה פרסם מכון הרפואה של ארה"ב (Institute of medicine) גם הסבר פסיכולוגי-נוירולוגי לתופעה. חשיפה לאירוע אלים מעוררת אזורים במוח שתפקידם לטפח התנהגות של התמודדות עם אלימות - בריחה או תגובה. מרגע שמסלולים מסוימים במוח מעוררים, קל יותר לעורר אותם שוב, תוך זמן קצר. כך עולה הסיכוי, אצל אדם שאינו רחוק ממילא מאלימות מסיבות אישית או סביבתיות, שאירוע יתפתח לתגובה אלימה.
