"מדוע אף אחת לא התלוננה במשטרה" - זו שאלה ששמעתי הרבה בסוף השבוע האחרון, בהקשר של פרשת ההטרדות המיוחסות לכאורה לעיתונאי עמנואל רוזן.
כשאני מביאה בחשבון את המודעות החברתית הגואה להטרדות ותקיפות מיניות ולניצול ביחסי מרות, מספר הפעמים שנשאלתי או קראתי את השאלה ברשת וסביבה הפתיע אותי.
הטענה שתלונה במשטרה היא חזות הכול מעקרת את החשדות המיוחסים לרוזן ואת חומרתם. הציפייה שהמשטרה תפתור כל דבר מבססת את טענת מתלוננות על היחס שהן מקבלות, ולפיה הסביבה מצפה מהן להתלונן במשטרה, ואם אינן עושות זאת - זה סימן שלא היו דברים מעולם.
האמת העגומה נעוצה בעובדה שאנחנו - הבנות, האחיות, הנשים והחברות שלכם - מוטרדות באופן כזה או אחר כבר שנים. רובנו הסתגלנו ולמדנו להדוף את מה שאינו נעים לנו באופן חד-משמעי, שאינו נתון לפרשנות. רוב המטרידים מניחים. מקצתם מתעקשים. מיעוטם אינו מרפה.
אז למה באמת אנחנו לא צועדות באלפינו לתחנות המשטרה הסמוכות למקום מגורינו ומתלוננות? ראשית משום שלא כל חיזור הוא הטרדה. הגבול הדק, כפי שתואר בסוף השבוע, נחצה לעיתים מבלי שהבחנת בכך. לרובנו חיזורים מחמיאים. אני מרשה לעצמי להניח שלכולנו - הטרדות לא.
זו חוצפה לבקר נשים שלא התלוננו - מי שלא עמד במקומן, לא עמד במקומן. יש נשים חלשות יותר, יש נשים שהעבירו את זה הלאה ומחקו הכול כדי לא להתמודד, יש נשים שעברו הלאה כי המקרה לא הותיר בהן צלקת, ויש מי שהתלוננו, והדבר טופל, כמו שהבנו שנעשה בחדשות ערוץ 2.
לא לכל הנשים יש עמידות, לחלקן טראומות ממקומות וזמנים אחרים, וחלקן זוכרות נשים אחרות שהתלוננו וקיבלו איומים, זלזול, הכפשות, עיכובי קידום והטלת ספק באמינותן.
גם המשטרה והדרך שבה היא ערוכה לתלונות מסוג זה בעייתית.
חברה, שבתה בת ה-15 הותקפה לאור יום בצהרי שישי אחד בתל-אביב (ויצאה ללא פגע תודה לאל ולתושייה שלה ושל הנער שהתלווה אליה), סיפרה על הגשת התלונה. הן הגיעו לתחנת המשטרה, שעבדה במתכונת שבת. חוקרת המתמחה בעבירות מין נעדרה. היא מגיעה בסופי שבוע רק במקרים של תלונות על אונס, כך נאמר להן.
הילדה ואמה הוכנסו לחדר עבודה שהיו פזורים בו ניירת רבה ושאריות אוכל. החוקרת, שוטרת, פתחה בתחקיר. בין היתר נדרשה הילדה לתאר את מראה איבר מינו של התוקף, ונשאלה אם הכרס שתיארה היא "כרס בירה". הייתה גם שאלה אם לתוקף היה צבע עור של אפריקאי או של ערבי. ממש כך. האם, שניסתה לעזור לילדה ההמומה, התבקשה לא להפריע.
אין לי טענות למשטרה, ואין מקרה התקיפה הזה דומה לפרשה הנוכחית - המערכת לא ערוכה לטיפול במקרים שהחוק אינו מגדיר במדויק - אבל זו תשובה נוספת לשאלה מדוע אותן 40 או 100 או מאות הנשים שהוטרדו לא מתלוננות; מה הסיכוי שאישה תפנה למשטרה ותספר שמישהו מטריד אותה ב-50 SMS'ים בערב, והמשטרה תתשאל אותו בכלל? איך הייתה המשטרה מטפלת בתלונה על מחמאה שאינה נעימה למי שהופנתה אליה? מה הסיכוי שהייתה מעכבת לתשאול מישהו על תלונות כאלה או אפילו חמורות יותר כמו ליטוף או חיבוק או הצעה מגונה, בטח ובטח כשמדובר באיש חזק כמו עמנואל רוזן או בכלל?
אז רגע לפני שאתם ממהרים לחרוץ את דינן של אלה שאינן מתלוננות, זכרו שלא לכולן העוצמה וההגנה הדרושים. לא ייתכן, הרי, שנשים מתלוננות בעשרות ומאות לשווא.