"אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, החברה הישראלית, טוב-טוב", אומר איש התקשורת הוותיק משה שלונסקי. "אם דבר כזה קורה אצלנו בתקשורת בחצר האחורית, תאר לעצמך מה קורה במקומות אחרים במדינה. אלה נשים אינטליגנטיות, עם יכולות, קשרים וכוח מסוים, ופתאום אתה רואה שגם הן מפחדות לקום ולהגיש תלונה. ואם הן מפחדות, מה יגידו נשים אחרים במדינה, במקומות עבודה בעלי פחות השפעה".
שלונסקי מתייחס כמובן לפרשת עמנואל רוזן, שהפכה בימים האחרונים לנושא השיחה המרכזי בתעשיית התקשורת. העניין ירחף באופן טבעי גם מעל פסטיבל הטלוויזיה "שובר מסך", שיחל היום (ג') במכללת עמק יזרעאל הצפונית, בהובלתו של שלונסקי.
"זו פרשה איומה ועצובה, אם זה נכון", אומר שלונסקי. "עבדתי עם עמנואל רוזן במשך שנה שלמה, כשהקמנו את ערוץ החדשות בשנת 2001, ולא עלתה שום בעיה, ולא הייתה רבע תלונה. גם כשהייתי מפקד גלי צה"ל הוא היה מגיע לעשות תוכנית, ולא הגיע אליי דבר".
- מניסיונך, עד כמה הטרדה מינית של בכירים כלפי עובדות זוטרות נפוצה בתקשורת הישראלית?
"במהלך שנות ה-90', הצבא כבר היה מאוד ער לנושא הזה, והיו נהלים מאוד ברורים שרק התחילו אז, וכשהיה מקרה של הטרדה מינית, חתכנו על המקום, בשנייה. אני זוכר שבתוך יומיים העפנו מישהו מהעבודה. ביומיים האחרונים, מאז שהתפוצצה הפרשה הזו, אני מתחיל לשמוע סיפורים על דברים שקרו בערוץ 1".
בדבריו מתייחס שלונסקי גם לאופן שבו יצאה הפרשה לאוויר, לאחר שבועות ארוכים של טפטופים בפייסבוק, ומציין גבולות חדשים באתיקה העיתונאית. "בעידן הרשתות החברתיות, הכול יוצא אל השמש, שזה לכאורה חיובי. אבל מצד שני, אם 'יוצאים עליך' זה לא משאיר לך שום סיכוי, וגם אם זו טעות, זה לא משנה - הוא גמור. אין צו איסור פרסום, אין הליכים משפטיים, הכול פרוץ".
- ומה זה עושה לעיתונות המסורתית?
"אני טוען כבר שנים שתחרות בין אמצעי התקשורת לא הופכת אוטומטית את העיתונות ליותר טובה. זה גורר למקומות לא טובים. עיתון 'הארץ' לא היה רץ לפרסם אם לא הייתה המהומה הזו בפייסבוק. הוא הרגיש שאי-אפשר להכיל את הדבר הזה יותר.
"כל מי שמשוטט באינטרנט לתפיסתי הוא עיתונאי, גם אם הוא רק מחזיק בעמוד פייסבוק, והוא צריך לקחת על עצמו אחריות. עכשיו, אחרי שאמרתי את זה, אני אומר לך שאין לזה משמעות, וכל אחד ימשיך לעשות את מה שהוא רוצה - עד שזה יוביל לאסון".
- הפייסבוק לא מייתר את העיתונות? ראה את הטענות כלפי שר האוצר יאיר לפיד, שמדבר מעל ראשה של התקשורת.
"זה נהיה מיותר. מה שקורה בפייסבוק זו ההצלחה של המחאה, וקשה לדעת מי משלים את מי - העיתונות את הפייסבוק או ההפך. במקום להתעסק במה ששר האוצר עושה, מתעסקים באיפה הוא מדבר.
"הבעיה היא שאם לא תהיה עיתונות כתובה ולא יהיו חדשות חזקות בטלוויזיה, אז לא תקבל את המידע שאתה באמת רוצה. תקבל משהו שטוח מהאינטרנט, שם היקף ההשקעות הרבה יותר קטן. אני מבטיח לך שאם לא יהיה ל'גלובס' עיתון אלא רק אתר, לא תחזיקו את כל הכתבים שלכם".
האינטרנט - "לא תחליף לעיתונות"
שלונסקי, 64, משמש בשנים האחרונות כיו"ר רדיו ירושלים וכמגיש תוכנית הרדיו "מחשבות בע"מ" בגלי צה"ל, אך את עיקר זמנו תופסת המחלקה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל, שאותה הוא מנהל ובה הוא מרצה. שם, מי שהיה מפקד גלי צה"ל ובכיר בקבוצות תקשורת שונות, יכול להתוודע לשינויים בתחום שמביא איתו הדור הבא של העיתונאים ועובדי התעשייה.
לדבריו, "יש ירידה מסוימת בנרשמים למחלקה, וגם לנוכח השינויים בתחום יש דאגה טבעית למקום העבודה. הסטודנטים מרגישים שמכשירים אותם, ואנחנו משתדלים לדאוג למוכשרים שבהם למצוא עבודה. אני לפעמים מרגיש כמו משרד השמה. אנשים שאני יודע שהם שווים, אני דואג למצוא להם מקום".
- האם יש צורך בכל-כך הרבה בתי-ספר לתקשורת? הרי יש משבר בשוק הזה.
"נכון, אבל מגוון התפקידים הולך וגדל. יש היום תוכן בסלולר, יותר אינטרנט. אתה מוציא היום בין 10% ל-15% מההכנסה המשפחתית על תקשורת - סלולר, אגרה, אינטרנט, כבלים. זה מגיע ל-1,500 שקל. סכום כזה חייב להביא מספר גדול של תעסוקה בשוק".
הסטודנטים של שלונסקי כבר לא קוראים עיתון מודפס. "יש במכללה מכונה שמחלקת בחינם 'ידיעות אחרונות'. לפני שנתיים היא הייתה מתרוקנת בתוך דקות בבוקר. היום היא עומדת מלאה. רק כשבאים המבוגרים שלומדים את קורסי ההשלמה, הם לוקחים עיתון".
סקר שנערך לקראת הפסטיבל ופורסם באחרונה, מצא כי 73% מהציבור אינם תומכים בסיוע כספי לערוץ טלוויזיה הנמצא במשבר כלכלי, 45% הסכימו כי מפת התקשורת הישראלית יכולה להתקיים בלי ערוץ ציבורי, ול-60% מהישראלים לא מפריע אם עיתון יומי נמצא במשבר ועל סף סגירה.
"הישראלים רוצים לצרוך, אבל לא רוצים להציל", מבאר שלונסקי ומיד יורה: "אבל לא צריך לשאול את הציבור - אם הממשלה אומרת שצריך לעזור, כך צריך לעשות. לא תמצא תחליף באינטרנט לעיתונות".
- זו בדיוק השאלה: האם הממשלה באמת רוצה להציל - או שהרוח הציבורית מעודדת אותה.
"הממשלה יכולה להיות שמחה נורא על קריסת התקשורת, אבל היא לא מבינה שזו תהיה פגיעה בדמוקרטיה. כביכול, מה רע להם, יש הודעות לעיתונות, פייסבוק, הם שמחים. אבל לטווח ארוך זה יפגע במי שנמצא היום בשלטון".
- מאיפה הטינה הזו של הציבור כלפי התקשורת?
"התקשורת הייתה מזוהה במשך שנים עם השמאל, ונתפסה כרודפת את הימין. אני חושב שהציבור פחות שונא תקשורת ממה שאנחנו חושבים. הוא פשוט לא רוצה לעזור לה. העם גם לא אוהב לשלם מס הכנסה, לכן לא צריך לשאול אותו".
לדברי שלונסקי, האפטיות של הישראלים כלפי התקשורת היא חלק מתהליך חברתי מורכב יותר. "זו חבילה שלמה, זה לא רק התקשורת. רמת השפה, ההתנהגות הבין-אישית, ולא מעט גם התקשורת אשמה שהיא משכה את זה למטה. לא אכפת יותר מיחסים בין-אישיים, מעזרה לזולת. זה העיתון, והיחס לעובדים, והאלימות. זו חתיכה מקליידוסקופ ענק שקשור באלף דברים אחרים.
"אנחנו אף פעם לא היינו מדינה של טוהר מידות, פשוט פעם התביישו. זה לא ששונאים את התקשורת - שונאים באופן כללי. את הכנסת, את הטייקונים, וגם לא אוהבים את התקשורת".
"אנחנו רוצים יותר מדי"
"הכבלים והלוויין עובדים על זמן שאול", אומר שלונסקי לנוכח הרפורמה המתקרבת מכיוון משרד התקשורת, אשר מבקשת להגביר את התחרות בטלוויזיה הרב-ערוצית.
לדבריו, "יש כיום אלטרנטיבות - היקף המתחברים קטן ולא גדל. יש ירידה במספר המתחברים, יש את עידן פלוס, יש את הצעירים שלא מכניסים טלוויזיה בכלל, יש המון שמורידים מהאינטרנט. בסביבות 50% רואים סדרות לפני שזה משודר, או אחרי, אבל לא בזמן השידור. התשתית של האינטרנט תבוא גם כך במקום הערוצים הליניאריים".
- כלומר, אין מקום להרחיב את חבילת עידן פלוס? השיח על ערוצים ליניאריים ארכאי?
"זה נכון לעשות את זה בשלב הזה, אבל זה לא מהפכה כזו גדולה. יש מקום לעשות שינוי במחירים. אני, כצרכן ספורט, יודע כמה כסף עולה לקנות את החבילות. מצד שני, צריך לזכור שלא מדובר בחברות הסלולר, אלא בחברות שסוחבות 4-5 מיליארד שקל חוב. הן מרוויחות אמנם, אבל גם מחזירות".
- אז מה יקרה לטלוויזיה שלנו בעתיד?
"אנחנו עוד נתגעגע לאיכות הטלוויזיונית שיש לנו היום בארץ. אין מודל עסקי בניו-מדיה לסדרה שעולה 250 אלף שקל לפרק. לא תראה עוד 'תא גורדין'. אין דבר כזה בעולם - 20% רייטינג לסדרת דרמה. 'סברי מרנן' הביאו 22% רייטינג. זה הישג ענק, זה קורה רק בטלוויזיה המסחרית בישראל.
"היום דרמה של 10 פרקים עולה משהו כמו 2 מיליון דולר. בשביל זה צריך להכניס בסביבות 3 מיליון דולר רק מפרסומות, והמספרים האלה הולכים ומתמעטים ככל שהזמן עובר.
"תקבל טלוויזיה דלה בגלל הרפורמות, וגם כי המודל העסקי לא מחזיק יותר. לא מרוויחים פה מי יודע מה, כי הגודל שלנו הוא כמו חצי ממדינת אוהיו. יש 4.5 מיליון צופים פוטנציאליים לטלוויזיה בעברית. אנחנו דוברים בשפה שרק אנחנו דוברים אותה. אנחנו רוצים יותר מדי. אנחנו מדינה מטורפת, אם לא עשית 30%-35% רייטינג - אתה כישלון".
- אז איפה הכשל?
"אין כשל. יש מלא דרמות ומלא סרטים ישראלים. השוק פורח, תראה סביב. כולם רוצים להיות במאים ותסריטאים, המדינה הזו מתפוצצת מכישרון. השאלה היא כמה זמן כל זה יחזיק מעמד".
- מדגדג לך לחזור לתפקיד ניהולי בכיר בשוק?
"כן. היו לי הצעות בדרך לדברים שאמרתי שאני לא רוצה. אני לא הולך יותר לעבוד 12 שעות ביום, אבל אני מרכז בתוכי הבנה, גם של תקשורת, ואני יודע מה הציבור רוצה וצריך - שזה לא תמיד אותו הדבר".
- היית מוכן להיות מנכ"ל רשות השידור?
"כבר לא, אבל הייתי מוכן להיות מנהל ערוץ 1. אני מת על טלוויזיה, ואני מת על רדיו. אני הרוס על טייכר וזרחוביץ' בגלי צה"ל. כשאני רואה ושומע משהו טוב, אני שמח. אני רואה 'תא גורדין' או 'מיוחדת', ואני מבסוט. כשאני רואה שערוץ 2 משדר סרט דוקו על נעמן בלקינד של ניל"י ומביא 30% רייטינג, אני לא יודע נפשי מרוב אושר".