בימים אלה של גירעון עמוק בתקציב המדינה, ההנחה היא כי עומדות למשק יש רק שתי אפשרויות - העלאת מסים ו/או קיצוץ בתקציב. אך הפתרון האידיאלי הוא לא זה ולא זה, אלא התייעלות.
הבעיה הגדולה של ישראל, זאת שיוצרת מלכתחילה רמת חיים נמוכה לחלקים ניכרים באוכלוסייה, היא יעילות נמוכה, שבאה לידי ביטוי בפריון נמוך. כלומר, העובדים הישראלים מייצרים פחות יחסית למקבילים להם במדינות המפותחות.
זה לא שהישראלים פחות משכילים, פחות מוכשרים או יותר עצלנים, אלא שהסביבה, התנאים והתשתית הכלכלית לא מאפשרת לאותה השכלה ולאותו מאמץ לייצר רמה גבוהה של תוצר.
להמחשה, נמלי הים של ישראל. השיח הציבורי מתמקד בעלות השכר של העובדים, בתנאים המופלגים שלהם, כאילו שקיצוץ בשכרם יפתור את בעיית הגירעון. למעשה, חוסר היעילות של הנמל ולא השכר המופלג, הוא שיוצר את הבעיה הגדולה. חוסר היעילות יוצר עלויות עצומות לענפי משק רבים, שלידן שכר המלגזן הוא כסף קטן.
ביורוקרטיה, רגולציה, תווי-תקן וחוקים למיניהם יוצרים פגיעה ביעילות. אפילו מצלמות המהירות בכבישים הן מחסום ליעילות הכלכלית, כשהן גורמות לנהגים לחוצים לנסוע באיטיות יתר. מרוב כוונות טובות, אי-אפשר לעבוד בדרך יעילה בישראל.
אמנם על פניו, כל חוק נחקק מתוך מטרה טובה, אך כשכל שנה נחקקים מאות חוקים, ומוטלת עוד ועוד רגולציה, נוצרת משקולת כבדה שחונקת את היעילות הכלכלית.
כלכלת-סרק
בהקשר הזה נתייחס לוועדי העובדים בחברות ובגופים הממשלתיים. אלה שקמו כדי להגן על העובדים מפני בעלי ההון, החלו לנצל את כוחם כדי לסחוט את הציבור ולשמר את חוסר היעילות.
אחת הדוגמאות האחרונות לחוסר יעילות ולסחיטת הציבור התרחשה לפני ימים מספר בנושא האבטחה של חברות התעופה הישראליות. נתמקד בנושא זה.
השאלה הבסיסית היא - האם נדרשת באמת אבטחה יוצאת דופן לחברות הישראליות? נראה כי לנוסעים רבים לא אכפת לטוס בחברות אחרות שמאובטחות באופן רגיל, כדוגמת איבריה, לופטהנזה, אייר-פראנס. ונראה כי גם למדינת ישראל לא מפריע שמטוסים של חברות זרות, ללא אבטחה מוגזמת, טסים בשמי הארץ.
ואם כבר מדברים על לאבטח מטוס ישראלי, אז למה לא גם אוטובוס? הרי מי שרוצה לחבל במטוס מלא ישראלים יכול לעשות זאת גם באוטובוס ובכל מטוס זר שמגיע לארץ.
נושא האבטחה נראה מוגזם, אז מי כל-כך לחוץ לשמר אותו? הייתכן שזאת אל-על עצמה? היא הרי יכלה לנסות לדרוש להקל מעט את דרישות האבטחה, אך במקום זאת בחרה לשמר את המצב ולבקש תקציב נוסף.
ייתכן כי אל-על, שהיא חברה לא יעילה (במונחים של מספר עובדים ביחס לטיסות), מבינה שבתחרות חופשית אין לה זכות קיום במבנה הנוכחי, ולכן היא מקווה אולי שעם שירותי ביטחון במימון המדינה, היא תוכל לשכנע שיש לה מוצר טוב יותר, ואולי לנצל את התקציב גם לחלק מפעילותה השוטפת בתחומים חופפים.
על אותו יתרון תחרותי שאל-על רוצה לאמץ לעצמה, הישראלים הולכים לשלם וביוקר. לאחר הסכם "שמיים פתוחים" תהיה טיסה באל-על היקרה ביותר בעולם, בקו תעופה תחרותי כלשהו. כי בנוסף לכרטיס הטיסה ישלם הישראלי, דרך המסים, על האבטחה המוגזמת שלה.
אם נחלק את עלות אבטחת המטוסים, שנאמדת בחצי מיליארד שקל (סכום דומה לתקציבי משרדי השיכון והגנת הסביבה יחד), במספר הנוסעים בחברות התעופה הישראליות, נראה שעלות האבטחה של כל נוסע בטיסת הלוך-וחזור לחו"ל מוסיפה עוד כ-50 דולר למחיר הכרטיס - מחיר של כרטיס טיסה לטיסות בתוך אירופה. וזה עוד בלי לחשב את היעדר התוצר האלטרנטיבי והמסים שכל אותם אנשי ביטחון יכלו לתת למשק, אם היו עובדים בעבודות אחרות.
האבטחה המוגזמת של אל-על ושל חברות ישראליות נוספות היא דוגמה לפגיעה ביעילות הכלכלית ולהסבר מדוע פריון העבודה בישראל נמוך - עיסוקים שלא תמיד יש בהם צורך בעבודות-סרק.
* הכותב הוא יועץ כלכלי.