הדבר אולי הכי מעניין בצפייה בגלגול הנשמות של חברות הכי טובות, הוא הפרספקטיבה שהיא מאפשרת לחוש עד כמה השתנה השיח מאז עלתה ההצגה לראשונה. בסך הכול 14 שנה עברו מאז, והמחזה פורץ הדרך באינטימיות הנשית הבלתי מזוקקת שהוא הביא אל הבמה, הפך כמעט למחזה לכל המשפחה. סיגריות וקנאה, סיגריות והשלמה, סיגריות ולכלוכים, סיגריות ותככים, והרי לכם עוד ערב של צפייה בטלוויזיה. אולי רק בלי הסיגריות. בכל זאת, לא בריא.
הדוגמה המובהקת ביותר לגלגולה של פרובוקציה היא הדיון הבלתי נשכח בנוגע למציצה, והרי מציצה אינה רק מציצה, זו אג'נדה. אז ככה, ללי לא מוצצת; סופי אוהבת למצוץ, כי אז היא מחזיקה את המג"ד הפוטנציאלי בפה שלה ובביס אחד היא יכולה להפוך אותו לקצינת חיל נשים; ותרצה מוצצת לבעלה פק"ל לפני מילואים, וגם בכלל, למרות שהיא מודה שזה לא גורמה. "כאן זה ישראל לא NBA", מרגיעה סופי את ללי, שמפחדת להישאר עם נקע בלסת. אם בעבר הלא רחוק שיחת הבנות הזאת הותירה גם לא מעט בקהל בפה פעור, הרי שכעת היא מתקבלת בטבעיות. כמעט באגביות. זוג דתי יושב לימיני, איזו סבתא חביבה משמאל - צחוקים נטו בתרבות המציצנית של ימינו.
פופולרי לומר על אנשים שהם הקדימו את זמנם, אבל האמת שאני לא חושב שענת גוב הקדימה את זמנה. היא הגיעה עם החברות הכי טובות שלה בול בזמן, ולראייה, 700 הפעמים שבהן ההצגה הזו רצה בסיבוב הראשון שלה (ואין שום סיבה שלא תרוץ עוד כמה מאות פעמים גם בגרסתה זו). כמו כל מיני התנסויות משמעותיות שעושים לראשונה, זו הצגה שזוכרים היטב את הפעם הראשונה שלך אתה. איפה היא תפסה אותך ברצף של החיים, הריח באוויר, התחושות שצפו, וכמובן, מי ישבה לידך בעיניים נוצצות. הציבור, ודאי זה הנשי שבו, היה צמא לסוג כזה של שיח - "סקס והעיר הגדולה" הניו-יורקית ראתה אור באותן השנים ממש - ומאז יש לכולנו נקע בלסת.
חוויה נשית מעצימה
היוזמה להעלות את חברות הכי טובות לגלגול נוסף היא כמובן מבורכת. לא רק משום ההוקרה הראויה של בית ליסין והקאמרי לפועלה של ענת גוב, שהלכה לעולמה, אלא קודם כל משום שזו הצגה מצוינת ורלבנטית תמיד - גם אם כבר לא פורצת דרך. הצגה קומוניקטיבית וקולחת, מצחיקה מאוד, מרגשת בנקודות הנכונות, וכזו שמצליחה להנגיש נושא טעון ומורכב שנוגע אל כולם: חברות. הצגה שכולם יוצאים ממנה עם חיוך.
אשר לביצוע בבימויו של גלעד קמחי. מדובר בביצוע מהוקצע שיותר מכל אפשר לומר עליו שהוא נשאר מאוד נאמן למקור, ודאי בכל הנוגע לליהוק של שתי השלישיות. כמו בסיבוב הראשון גם הפעם השלישייה הבוגרת כוללת קומיקאיות מעולות - יעל לבנטל, מיה דגן ושרית וינו-אלעד, שמייצרות שיתוף פעולה שמרגיש מאוד טבעי. דגן (סופי), נראית כמו אחת שנהנית מכל רגע, לבנטל (תרצה) היא קלולסית מדופלמת, ווינו-אלעד (ללי), מתפקדת היטב כמאזנת (בגרסה המקורית הייתה זו שרה פון-שוורצה לאזן בין שתי האמזונות קרן מור וענת וקסמן).
גם בשלישייה הצעירה ההצגה לא ביקשה להפתיע והלכה על הנוסחה שכבר הוכיחה את עצמה: הרכש מהחאן, שמרית לוסטיג, נכנסת בסערה למשבצת הבלונד של סופי מלכת הכיתה, דינה סנדרסון אנדרדוג למופת כתרצה, וכנרת לימוני מקסימה בתפקיד ללי.
לסיכום: הצגה שהייתה ונותרה חוויה נשית מעצימה ומשחררת, אבל לא רק, ושם כנראה, במקום שכל אחד יכול למצוא גם משהו ממנו, טמון הקסם שלה.
"חברות הכי טובות" מאת ענת גוב, בימוי: גלעד קמחי, בית ליסין בשיתוף הקאמרי