נדיר שאנו מפקפקים באופן שבו דברים סביבנו מתפתחים. אין הכוונה למחסור בביקורת כלפי תהליכים בעולם, כזו יש ובשפע, אולם נדמה כי אנחנו מקבלים בקלות רבה מדי את תוצאות מעשינו והחלטותינו כבני אדם. כמו האבולוציה של יצורים ביולוגיים, דרך מחשבה שהאדם המערבי החילוני מקבל כמובנת מאליה, כך אנו מתייחסים גם לתוצאות של עמדות שנקטנו והחלטות שקיבלנו.
בבחינת: "זה המצב? כנראה שאין ברירה, כנראה שכך היה אמור לקרות - כלומר, ההשלכות המועדפות התרחשו בפועל". אך מה אם הדרך בה אנו, כחברה אנושית, מקבלים החלטות - היא שגויה מיסודה? מה אם אותה "אבולוציה של החלטות", אינה ברירת מחדל ולא עומדת שכם אל שכם עם האבולוציה הביולוגית?
במכתב מרתק ששלח ב-30 באפריל 2013 המוזיקאי בריאן אינו להוגה נסים טאלב, עולות סוגיות מעניינות ביותר לגבי האופן בו אנו מביטים על העולם דרך עיניים אנושיות ביקורתיות, כולל הדרך בה אנו מתייחסים למושגים כמו חוזק של מערכות שונות ומידת השבריריות של החלטות שאנו מקבלים, מושגים החוזרים בהגותו של טאלב.
על טאלב עצמו נדמה שאין צורך להכביר מילים. מדובר באחד האנשים המשפיעים בעולם של אחרי המשבר הכלכלי של 2008, שחיבר את רבי המכר "תעתועי האקראיות" ו"הברבור השחור", בהם הוא מציג את התזה שלו באשר למקומם של המזל והאקראיות בעולם הכלכלה, ובחיי בני אדם בכלל. לא מפליא גם שמי שכותב את המכתב לטאלב הוא אינו - מוזיקאי, מפיק, אמן ויזואלי, חבר להקת רוקסי מיוזיק בשנות השבעים ובאופן כללי "אאוטסיידר" שהיה מעורב לאורך השנים בתחומים שונים ומעניינים. לכל אורך הקריירה שלו היה אינו חלוץ בכל תחום בו הוא נגע, במיוחד בתחום המוזיקה האלקטרונית והאמביינט.
המכתב שכתב לטאלב חושף דרך מחשבה מאתגרת, ומציע מחשבה נוספת על דברים שמובנים מאליהם לרבים מאיתנו.
מאת: בריאן אינו, לונדון
אל: נסים ניקולאס טאלב, ניו יורק
30 באפריל 2013
נסים היקר,
כולנו רגילים לרעיון לפיו פעולות ומחשבות מקבלות ערכים שונים כשאנו מרחיבים את ה"תמונה" שבתוכה אנו ממסגרים אותן. אנו מבינים שדבר כלשהו שהגיוני במסגרת צרה, עשוי להיות פחות הגיוני במסגרת רחבה יותר: זה בסדר לזרוק את הזבל שלך בנהר כל עוד אינך חושב יותר מדי על האנשים במורד הנהר. אם תחשוב עליהם, אולי תחליט להפסיק עם זה. ממשלה חייבת להיות התהליך שדרכו שיקולים חופפים של "התמונה הכוללת" מתנהלים: ממשלה טובה צריכה לגרום לאמפתיה להיות פרקטית.
אכן, "מעגל האמפתיה" הגאוגרפי שלנו גדל עשור אחרי עשור: לפני מאה שנה היה בלתי אפשרי לדמיין מיליוני בני אדם מגייסים מאות מיליוני ליש"ט עבור קורבנות צונאמי בצד השני של העולם - בני אדם לא מוכרים להם ושאותם כמעט בוודאות לעולם לא היו פוגשים. מבחינה גאוגרפית, אנו שוכנים בתמונה גדולה הרבה יותר מבעבר, ואנו מרגישים את החיבור הפנימי ההדדי שלנו בתוכה.
יחד עם זאת, במונחים של זמן, נראה שהתמונה מצטמצמת. תשומת הלב הציבורית מתמקדת יותר ויותר בעתיד הקרוב מאוד: עסקים חיים בפחד מהשורה התחתונה ומהתוצאות הרבעוניות, בעוד פוליטיקאים רועדים מסקרי דעת הקהל של מחר, ומגבשים מדיניות על פיהם. שמענו סיפורים על חקלאים ששתלו עצי זית או כרמים עבור הנכדים שלהם שימסקו ויבצרו אותם, או על יערנים שטיפחו חורשות של עצי אלון כדי להחליף גג כנסיה מאות שנים לאחר מכן, אבל בגדול, אנו כבר לא עושים זאת. אנו מעורבים פחות בעתיד שלנו מכפי שאבותינו היו.
קו האופק העתידי המצטמצם הזה מלווה במבט אחורה שמצטמק במידה שווה. אנו מוצאים את עצמנו עם דעות קדומות והערכות שגובשו בפזיזות ובאמוציונליות נכון לאותו הזמן, שלא זוכות למחשבה נוספת או הערכה מחודשת, טובעות תחת זרם חסר רחמים של סיפורים חדשים ופאניקה. נראה שאנו כל כך שקועים ברשמים חדשים שאין לנו זמן לעכל את ההיסטוריה שלנו.
בכדי להדגים זאת, חשוב על כח גרעיני. התחל עם פוקושימה, המילה הנוראה הזו. כתוצאה מדיווחים תקשורתיים נרגשים יתר על המידה ("סיפור מעולה!", שמעתי עיתונאי אחד אומר) המילה הבודדת הזו כנראה חרצה את גורל הכח הגרעיני לדור הקרוב, כשלמעשה התאונה לא גרמה למקרי מוות הקשורים לקרינה (וישנו ספק אם היא תגרום לסטייה סטטיסטית נראית לעין של מקרי סרטן). במזימה שנראית כמעט לא הוגנת, מרבית הקבוצות הירוקות לא הצליחו להבין זאת - היא הייתה תעמולה יותר מדי טובה עבורן מכדי שיתנו לעובדות להפריע להן, וכמובן שהעיתונות אף פעם לא חזרה לנושא עם כתבות המשך מתוקנות. היא הפכה לאחד מאותם פרטים קטנים של חכמה ברורה מאליו, ולגמרי שגויה:
גרעיני=פוקושימה=קטסטרופה.
האי-חכמה הזו שיכנעה את גרמניה הירוקה להתחיל לפרק את הכורים הגרעיניים שלה - דבר שמשמעותו יותר מפעלים המונעים על ידי פחם. גם יפן ודאי תחזור לפחם. אפילו גרינפיס יסכימו שפחם הוא האופציה הגרועה ביותר, למרות שהם יטענו שניתן למלא את המחסור באנרגיה מתחדשת. אי אפשר, לא עכשיו וכנראה שגם לא בעשורים הקרובים. בינתיים - ויכול להיות שזה יהיה בינתיים ארוך - נשתמש בפחם. זה זול ומאוד, מאוד מלוכלך.
כך שהקטסטרופה האמיתית של פוקושימה היא העתיד, המחכה לנו בצורה של CO2 אטמוספרי רב הרבה יותר. תגובת יתר אמוציונלית לסערה תקשורתית הביאה להחלטה רעה מאוד בעלת השלכות גלובליות לטווח הארוך. מדובר בתרחיש קלאסי של "איך לא לעשות". האם כך יראה העתיד שלנו - ננוע מפאניקה אחת לאחרת, בבלבול של "רק להתמודד", ללא התועלת שבתמונה המתרחבת אל העתיד שבה נמסגר את פעולותינו? מה יעזור לנו לצאת מהמלכודת הזו?
לחקלאי הזיתים ובוני הכנסיות הנ"ל היה משהו שלנו אין: הכרה בכך שהעתיד ככל הנראה יהיה דומה להווה. לעומת זאת, אנו יכולים להיות בטוחים שזה לא יהיה כך. כך שהשאלה היא למעשה זו: איך אנו יכולים בכלל לחשוב על לעצב עתיד שאיננו יכולים לדמיין?
במקרים בהם חשבנו ברצינות על הטווח הארוך בצורה כלשהי, המאמצים שלנו נטו עד כה לעבר פתרונות "חסונים": אם איננו יכולים לחזות את העתיד, נתגונן מפניו על ידי בניה של מבנים סופר-חסונים. דוגמה לפילוסופיה הזו היא פרויקט העל שנזנח זה מכבר לאחסון הפסולת הגרעינית של ארה"ב בהר יוקה (Yucca Mountain במדינת נבאדה, נ.נ). הוא תוכנן כך שיוכל לעמוד בפני כל דבר שהיקום יוכל לזרוק עליו (או למעשה כל דבר שהמתכננים שלו יכלו להעלות על הדעת, שזה די שונה). לא הייתה לו כל יכולת הסתגלות: זה היה מבצר חזק, בלתי פגיע, הדורש תחזוקה בלתי פוסקת. אך כפי שציינת, "חזק" אינו באמת ההיפך משביר, אלא נקודה על הספקטרום שבין "שביר" ל"אנטי שביר". הפרויקט ננטש בשל סיבות פוליטיות ועדיין מתייחסים לבעיית הפסולת ככזו שלא נפתרה.
עם זאת, בינתיים הפסולת מאוחסנת: בתופים ענקיים לצד המפעלים עצמם. היחס לכך הוא כאל צעד זמני, אך ייתכן שיתגלה שמדובר בפתרון טוב יותר. לדעתי הדבר רומז על הפתרון. בצורה זו, ניתן להגיע בקלות לחומר במקרה שרעיונות טובים יותר לאחסון או מחזור יופיעו באלפי השנים הקרובות (אפילו סביר, היה עלי לחשוב … ודאי יש ברבורי זהב בנוסף לברבורים שחורים). כך האפשרות לאימוץ של פתרונות טובים יותר, אם כאלה יופיעו, נשארת פתוחה. בנוסף, בשל העובדה שהיא די מפוזרת ולא מרוכזת במקום אחד, ניתן לראות בכך עשרות ניסויים נפרדים באחסון של פסולת, בו זמנית. חלקם יהיו טובים יותר מאחרים: תתרחש אבולוציה. במובן הזה זה נראה לי כמו פתרון יותר אנטי שביר. בנוף משתנה יש צורך בהתפתחות דינמית - האפשרות של להריץ מספר פתרונות בו זמנית, ולתת לטובים יותר לנצח.
אך יש תאבון פסיכולוגי עצום לפתרונות חסונים: מאוד טבעי לחשוב שהדרך הטובה ביותר להגן על כל מערכת שהיא היא על ידי הקשחתה כך שיהיה בלתי ניתן לערער אותה. זה נראה כמו אסטרטגיה טובה, בין היתר מפני שהיא כרוכה בפעילות שאנו יכולים למדוד - ואנו נוטים לבטוח בדברים אם אנו חושבים שעיצבנו אותם (ולא אם הם התפתחו על ידי תהליך כלשהו שאותו איננו מבינים כל כך) ואם אנחנו יכולים לחבר אליהם המון מספרים. הבעיה היא ש"חזק" עובד רק אם האיומים למערכת ניתנים לחיזוי - אם אתה יודע מפני מה להקשיח. העובדה היא שאיננו יודעים - ותהליך ההקשחה עצמו מקטין את היכולת להתפתח באופן דינמי.
הסוגיה הגרעינית - שבה השתמשתי במכתב זה כדוגמה - היא רק אחת מני רבות בהן יכולתי לבחור. העובדה היא שאנו ניצבים בפני בעיות מורכבות רבות הקשורות זו בזו, ושדורשות מאיתנו לנקוט עמדות עכשיו. ברמה מסויימת, העמדה הזו תהיה חייבת להיות "בואו נאלתר", מכיוון שיש גבול מובהק לכמה טוב אנו יכולים לחזות דברים. סידורי האחסון הגרעיני הנהוגים כיום בארה"ב דה-פקטו הינם דוגמאות ל"בואו נאלתר", ובמקרה הזה נדמה שהם לא סידורים יותר-מדי-רעים. אך ל"בואו נאלתר" יש מגבלות: ייתכן שאנו זקוקים לכלי נשק אינטלקטואלים נוספים בארסנל שלנו, ללא קשר לכמה טובים נהיה באלתור.
איחולים לבביים,
בריאן