ראובן עטר הוא הדמות הטראגית במחזה של ליגת העל לעונת 2012/13. בחיפה יש אנשים שעד עכשיו בטוחים שאילולא עבודת ההרס שלו בקיץ בכפר גלים, לעולם לא היה נדבק בג'ורדי קרויף כל אבק הכוכבים שאופף אותו כרגע. יש בכך משהו מן האמת: האימפריה התל-אביבית העשירה היתה ככל הנראה מצליחה לקחת אליפות בכל סיטואציה, אבל זה לא נותן לעטר פטור מפתיחת העונה הגרועה ביותר בתולדות מכבי חיפה. זה כתם שיידבק בו. ולא מספיק שעטר הכריע את מרוץ האליפות לטובת מכבי ת"א, מאתמול (שבת) הוא גם חתום על זהות היורדת השנייה.
אבל דווקא עכשיו, כשהוא על הקרשים והכי קל לחבוט בו, יש כמה דברים מהותיים שחשוב לזכור בהקשר של עטר:
קודם כל ולפני הכל - זו תהיה הונאה ענקית להטיל בעטר אשמה בהתרסקות של נתניה. הוא הגיע שישה מחזורים לסוף העונה לקבוצה מפורקת מתחת לקו האדום. סיטואציה שספק אם מוריניו ופרגוסון היו מצליחים לייצר בה השפעה. יובל נעים הגיע לעכו כשהיא שקועה במרתף הטבלה בסוף ינואר, 13 מחזורים לסוף, זמן קצת יותר נורמלי לעבוד.
הרבה לפני עטר, חשוב לזכור היום את חלקו של טל בנין בירידה של נתניה. בנין הצליח לייצר 32.1 אחוזי הצלחה בקבוצה עם אצטדיון ומתקן אימונים חדשים, וגם סגל שהוא עצמו בנה, שיש בו איכויות של מרכז טבלה במקרה הגרוע (סבע, חטיב, דג'אני, שבחון, מוגרבי, בן הרוש, שטרית); בנין הצליח לזרוק לפח תקציב של למעלה מ-25 מיליון שקל, השביעי (!) בגובהו בליגה, שגויס טלאי-על-טלאי על-ידי קובי בלדב וגיל לב; בנין נאחז בקצות ציפורניו בקרנות המזבח, לא לקח לרגע אחריות על התוצאות החלשות, השתמש בספונסר (איש העסקים אלי שגב) שגייס למועדון על מנת להימנע מספר שבועות מפיטורים בלתי נמנעים; כן, בנין הוא זה שירד ליגה העונה, לא עטר.
הרבה לפני שמשליכים חיצים על עטר, אחד שכבר הוביל את נתניה שלוש פעמים בעבר להשתתפות בגביע אופ"א ופעמיים למקום השני בליגת העל - צריך לשאול מה לכל הרוחות עשה מוטל'ה שפיגלר בקבוצה בתקופה הקצרה העונה בה שימש כ"יועץ" לצוות המקצועי (מלבד לקשקש את עצמו לדעת בכל חור אפשרי). איך הסמל הגדול של המועדון תרם להידרדרותו המפוארת?
***
בנתניה מנסים היום לנתח את הסיבות לירידה. המוטיב המרכזי שחוזר על עצמו על-ידי גורמים עלומי שם, ככל הנראה שחקנים: "אי אפשר להצליח בקבוצה שאין לה בעלים". נו, טוב. מי הם הבעלים של הפועל עכו? מי הם הבעלים של סכנין? כמה שנים כבר שאין לבעלים של בית"ר ירושלים, עוד קבוצה ששרדה בליגה רק במחזור האחרון, שום תרומה חיובית למועדון?
***
נורא קל להיסחף במחמאות לקהל הענק של מכבי נתניה שהגיע אתמול בהמוניו ל"משחק ההישארות" באצטדיון הביתי נגד באר שבע (3-0). אבל זה בדיוק אותו קהל שממחיש את תת-תרבות אהדת הכדורגל שעוטפת את הכדורגל הישראלי. קהל שהקבוצה שלו יורדת ליגה, אבל בורח מהמגרש 20 דקות לסוף, בלי לתמוך חס וחלילה במועדון ברגעיו הקשים ביותר, העיקר לא להיתקע בפקקים; קהל שבמשך כל העונה הגיע לאותו אצטדיון מפואר ומפנק במספרים מעליבים, אבל אתמול כמובן נזכר לקנות את כל הכרטיסים מראש. אתמול הם הגיעו, אותם 12 אלף נתנייתים, כדי להיות חלק מחגיגות ההישארות המתוכננות, להשתתף במסיבה שבאר שבע התעקשה להרוס להם. לנכס לעצמם את הקתרזיס שממש לא מגיע להם.
אם רק מחצית מאותם "אוהדים" היו מגיעים לתמוך ביתר משחקי הבית העונה, ולא משאירים את משימות העידוד ל-2,000-3,000 האומללים הקבועים, יש סיכוי יותר טוב שנתניה לא היתה יורדת. אומרים שנתניה היא "עיר של כדורגל", אבל השנה למדנו שהיא עיר של גלורי האנטרס, בדיוק כמו כל מדינת הברצלונה הזאת.
***
קשה לחזות את העתיד של נתניה. זאת הירידה הרביעית בתולדות המועדון (והשלישית ב-20 השנים האחרונות). קל להמר שקבוצה כזאת, לא קטנה במונחים ישראלים, תחזור במהרה, כמו בירידה האחרונה שלה (כעבור שנתיים בלבד בלאומית, אז ראובן עטר העלה אותה). אבל הליגה השנייה יכולה להפוך גם למלכודת שאי אפשר להשתחרר ממנה. בשנות התשעים נתניה בילתה בה חמש שנות גלות רצופות. בעשור הקודם באר שבע, מועדון בסדר גודל דומה, נזקק לארבע עונות רצופות עד שהגיעה אלונה ברקת כדי לשוב לליגה העליונה.
ברור שמשימת מציאת הרוכשים לנתניה הופכת למורכבת הרבה יותר עכשיו. ברור שנתניה חייבת לקצץ עכשיו בתקציב. כדי לחזור במהרה לליגת העל, תחת המגבלות האלו, צריכה נתניה לנסות לשכפל את ההצלחה של מכבי פ"ת העונה, שלמרות הירידה השאירה שניים משחקניה המרכזיים בקבוצה (דני פרדה ועומר גולן), והשאירה גם את המאמן שכבר ראה דבר או שניים בכדורגל הישראלי (משה סיני). הדברים האלו סימנו ללוזונים את הדרך לקאמבק מהיר.