את קומץ המשפטים החוזרים שהתקיימו עד היום בישראל ניתן לספור כמעט על אצבעות יד אחת. משפט חוזר הוא הליך שהמערכת המשפטית מקמצת בו, עד להפיכתו כמעט למשאת נפש, מחוזות הדמיון והפוטנציאל בלבד.
בית המשפט העליון נזהר, כעניין של מדיניות משפטית, מלפתוח פתח רחב מדי לקיומם של משפטים חוזרים, לא מתוך הסתכלות על נסיבותיו העובדתיות של כל תיק - אלא בשל החשש מכך שזרם של משפטים חוזרים - שעשויים להיות מוצדקים כל אחד לעצמו - עלולים לערער את הוודאות המשפטית, ולכרסם בעיקרון סופיות הדיון המשפטי המודיע לציבור כי פסק הדין הפך להיות חלוט, הנאשם הורשע או זוכה, ובזה הסתיים העניין.
ביום חמישי האחרון עשה בית המשפט העליון צעד העשוי להרחיב משמעותית את ההצדקה לקיומם של משפטים חוזרים - כאשר הנאשם שהורשע סבל מייצוג משפטי כושל (מ"ח 4811/12).
השופטת עדנה ארבל החליטה להיענות לבקשתו של סאלם אלקאדר לקיים משפט חוזר, לאחר שכבר הורשע בביצוע מעשה מגונה וריצה את העונש שנגזר עליו - 6 חודשי מאסר. אלקאדר, ששימש כמדריך במוסד רפואי לחוסים בדרום, הואשם בביצוע מעשים מגונים בחוסה חולת נפש המאושפזת במוסד משנת 1999.
תחילה הוא הורשע בביצוע 3 עבירות, אך לאחר מכן הורה בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק לבית משפט השלום ולמסור לעורך דינו של אלקאדר תיעוד רפואי הנוגע למתלוננת, אך עורך הדין לא הגיב לפניות מצד בית המשפט ולא טרח להגיע ולקחת את החומר. בעקבות זאת הוחזר התיק למחוזי, שזיכה את הנאשם משני אישומים והותיר על כנה את הרשעתו במעשה המגונה השלישי.
אלקאדר כבר ריצה את חודשי המאסר שנגזרו עליו, אבל בבקשתו למשפט חוזר טען כי אלמלא הייצוג המשפטי הכושל שממנו סבל בערכאות הקודמות, היה משפטו מסתיים בזיכוי.
הליך המשפט החוזר מעוגן בחוק בתי המשפט, שמונה את העילות לקיומו - ראיה שהתבררה כשקרית או מזויפת; גילוין של ראיות חדשות - ובשני המקרים, רק אם הגילויים החדשים עשויים להוביל לשינוי תוצאת המשפט; הרשעתו של אדם אחר בביצוע אותה עבירה; וכן חשש ממשי לעיוות דין שנגרם לנאשם.
מלכתחילה הסיכוי להתבררות עובדות חדשות הנוגעות למשפט קטנות ככל שהזמן חולף, וברוב המקרים ראיות כאלה מתגלות כשהערעור על ההרשעה תלוי ועומד. בעבר עמד בית המשפט העליון על כך שהראיות החדשות שיוצגו בבקשה למשפט חוזר הן כאלה שלא ניתן היה להציגן במשפט המקורי. אולם בהמשך הוסרה דרישה זו, והפתח למשפטים חוזרים הורחב.
הצפה של בית המשפט בבקשות
החלטתה של השופטת ארבל מהשבוע שעבר מסמלת חידוש משפטי, בכך שלראשונה סווג הייצוג המשפטי הכושל כסוג של עיוות דין, ולא כסתם עיוות דין, אלא כזה המצדיק מתן משפט חוזר.
הסכנה במדיניותו החדשה של בית המשפט העליון היא ברורה. כל נאשם שמשפטו יסתיים בהרשעה וערעוריו יידחו, יוכל מעתה לטעון כי זכה לייצוג משפטי כושל, להחליף סנגור ולפנות בבקשה למשפט חוזר.
גם אם העליון יאמץ גישה הדוחה פניות כאלה על הסף, למעט במקרים נדירים שבנדירים, עצם הצפתו של בית המשפט בבקשות כאלה יטיל עליו עומס שיאיים להכריעו.
לפיכך נקבע כי לא זו בלבד שעל הייצוג המשפטי הכושל של הנאשם לגרום לחשש ממשי לעיוות דין שנגרם לו, אלא שבנוסף לכך על המבקש להוכיח כי אלמלא אותו ייצוג כושל, קיים פוטנציאל לשינוי הכרעת הדין ולזיכויו של הנאשם. זאת, לדברי ארבל, משום שטענת הייצוג הכושל "עלולה לפתוח פתח רחב מדי לעריכת מקצה שיפורים לנאשם שהורשע ואינו שבע-רצון מהגנתו".
ארבל הכירה בכך שבהלכה החדשה היא משנה את נקודת האיזון שבין הצורך של מערכת המשפט לתקן את טעויותיה לבין עיקרון הוודאות המשפטית, אך מדגישה כי זה כל מה שביקשה לעשות - הרחבת הפתח ולא פתיחה מוחלטת של הסכר.
אמנם משפטו החוזר של אלקאדר לא היה התיק המשפטי המעניין של העשור - והוא יסתיים בבוא הזמן כפי שיסתיים, אולם ההחלטה להרחיב את האפשרות לקיום משפטים חוזרים היא אינטרס של נאשמים ועבריינים, ובעצם של החברה כולה.
בעידן שבו בתי המשפט מואשמים בכך שאינם משרתים מספיק את הצדק, הרחבת האפשרות לקיום משפטים חוזרים היא צעד בדרך לתיקון.