"אל תתערבו אצלנו - ולא נתערב אצלכם". זו היתה הסיסמה של ג'יימס מונרו (James Monroe), הנשיא החמישי של ארה"ב, בין 1817-1825. אירופה בזמנו היתה קרועה בין מלחמות איומות, עם מיליוני הרוגים, כאשר נפוליון בונפרטה עדיין היה בתמונה, עם צבאות, אימפריות ואינטריגות.
ב-2 בדצמבר 1823 בישר מונרו על אסטרטגיית הבדלנות (Isolationism) האמריקנית, שבמידת מה קיימת עד היום. האסטרטגיה, שכונתה "דוקטרינת מונרו", קבעה בפשטות שאמריקה לא תתערב בענייניה הפנימיים של אירופה, ושהיא מצפה שאירופה לא תתערב בענייניה הפנימיים של אמריקה. זה קרה גם כאשר מדינות דרום אמריקה החלו להיות עצמאיות.
כך נולדה הבדלנות האמריקנית ("אמריקה לאמריקנים"), שהביאה שגשוג כלכלי עצום למדינה החדשה, שכן אמריקה אכן השתדלה מאוד שלא להתערב בסכסוכים האינסופיים של היבשת הישנה, וכך חסכה כסף, אנרגיה וזמן. תקופת הבדלנות נקראה שם באופטימיות: "העידן של ההרגשה הטובה" ("Era of good feeling").
לאתר Gplanet ולקריאת מאמרים נוספים של ד"ר בכור - לחצו כאן
אנחנו לא אמריקה, ואין אוקיינוס שמפריד בינינו לבין המדינות המוסלמיות. אבל, יש אוקיינוס אחר החוצץ בינינו לבינם, והוא עצום לא פחות מן האוקינוס הימי: אנחנו לא מוסלמים; לא סונים ולא שיעים. זה היתרון העצום שיש לנו כיום במזרח התיכון, איזור שנכנס למערבולת סונית-שיעית של שנים ארוכות.
כיוון שהמלחמה הפנים-איסלאמית הזו אכן תימשך עשרות שנים, ובצורות שונות, אנחנו חייבים להגדיר דוקטרינה חדשה לישראל שתנחה אותנו בזעזועים הרבים מסביב: דוקטרינה של בדלנות. אנחנו לא נתערב בעניינים שלכם - ומצפים שלא תתערבו בעניינים שלנו. דוקטרינת מונרו לישראל, במזרח התיכון מתפורר.
הדוקטרינה הדו-צדדית הזו תשמש אותנו במובנים רבים: היא תבדיל בינינו לבין הטריטוריות המוסלמיות המתפוררות (ממילא יש לנו גדר כבר עם רובן, ובעתיד עם כולן), ותדגיש את החיוניות והיציבות שלנו; תמנע התערבות ערבית או מערבית בענייני יו"ש; ותעניק לנו צידוק להתרחקות שלנו מן המערבולת האיזורית.
חשוב מכל, זה יעזור לנו להגדיר ולהנחות את עצמנו: אנחנו לא עם הסונים ולא עם השיעים. למזלנו, מן הבחינה האיזורית, אנחנו יהודים. קל יהיה גם למכור במערב את הדוקטרינה הזו: היא באה משם.
לא סונים ולא שיעים. לא אחים מוסלמים ולא סלפים. לא פתח ולא חמאס. אז במי נתמוך? הרומאים קבעו את הכלל הפשוט, הנכון גם לנו: In dubio abstine - כלומר, כשיש ספק, אז התשובה היא אף אחד.
לא שלום, שהוא בלתי אפשרי לערבים; ולא מלחמה, שגם היא כבר אינה אפשרית; אלא בדלנות. הערבים סביבנו יברכו על כך גם הם, משום שהגישה הזו אינה מאיימת עליהם, כי אם מקבלת אותם. כל אחד והאביב שלו.
יתרוננו בהתבדלות, לא בהתחברות ובסיסמאות ה"דו-קיום". בעבר חיפשנו דוקטרינה שבירה למצב ערבי יציב; היום אנחנו מחפשים דוקטרינה יציבה למצב ערבי שביר. פעם חשבנו שאנחנו במצב "זמני", בעוד שהערבים במצב "קבוע". עכשיו התברר שאנחנו במצב קבוע והם בזמני.
ההפצצה בסוריה - מדהימה ונועזת
ההפצצה הישראלית בדמשק היתה חדשנית, נועזת ומדהימה, כמו תמיד, ברמת הביצוע, המודיעין והמידע. איך ישראל יודעת? הצד השני כבר מייחס למודיעין הצבאי שלנו סגולות על-טבעיות, וזה כמובן טוב. כמו במבצעים האחרונים ברצועת עזה, ההפתעה בצד השני היתה רבה, כמו גם התדהמה מן הנועזות, בעידן של נרפות מערבית. ישראל מצטיירת כגורם מדויק, שקול ונועז. לא עוד חיילים רודפים אחר זורקי אבנים, אלא הצבא החדשני בעולם.
ההפצצה הזו, מעבר להשמדת טילים מסוכנים מבחינתנו, היא הוכחת המעורבות הישירה של איראן ושל חיזבאללה במלחמה בסוריה, ושני אלה ממולכדים: אם יודו שני אלה שנפגעו להם לוחמים וציוד, הרי שהם מאשרים שהם נלחמים בסוריה. כך הם מנועים מלהודות בגודל החורבן שנפל עליהם. לא צריך להיות ספק בעולם ששני אלה כבר נלחמים עבור בשאר אל-אסד בתוך סוריה, וראינו זאת במאמרים קודמים. סוריה היא זירה בינלאומית, שעכשיו גם ישראל הצטרפה אליה.
אלא שהעברות טילים מכל הסוגים מסוריה ללבנון מתבצעות כבר שנים, כך צבר חיזבאללה צבר עשרות אלפי רקטות וטילים. כל אלה הגיעו ללבנון מסוריה, ולכן בהשמדה הזו, תהיה מבריקה ככל שתהיה, אין תועלת לזמן ארוך, והיא בבחינת שרטוט נחוש של קווים אדומים לאויבים שלנו, שלא יתעסקו איתנו.
הבעיה עם קווים אדומים שהם אמורים לחייב, אחרת מי שהשמיע אותם אינו נתפס כאמין, כך שכל חצייה שלהם מחייבת אותנו לפעול כמעט כמו אוטומט. ההיסטוריה מלמדת שבשרטוט קווים אדומים אנחנו עלולים להפוך לעבדי הקווים שלנו. הם מחייבים אותנו, במקום שזה יהיה ההיפך - ולכן התנגדתי לקווים אדומים. גם האויב יכול לשלוט בנו, בחצייה יזומה ומודעת של קוים כאלה, כדי להפיל אותנו בפח ולסבך אותנו.
וכך, לרוע המזל, במקום לאמץ מדיניות מוצהרת של בדלנות והתבדלות, ישראל נשאבת אל תוך המערבולת הסורית. זה הזמן לעצור, רגע לפני כניסה לסחרור. המאמר הזה הוא קריאה של הרגע האחרון, לפני הסתבכות שדומה מאוד למה שידענו בלבנון.
כמו בלבנון, גם כיום, יש ארבעה צירי התערבות שלנו בסוריה:
1. הומניטארי - אנו כבר קולטים פצועים מסוריה בבתי חולים ישראליים (מי משלם על זה?), וישראל שולחת ציוד רפואי ועוד לפליטים סורים בירדן, ובמקומות אחרים. יש אף ההוזים אצלנו לקלוט אלפי פליטים סורים בצפון הארץ. כך התחילה ההסתבכות שלנו גם בלבנון בשנת 1976, עם "הגדר הטובה", קשר אישי עם הכפריים הנוצרים, העברת מזון ותרופות, ועוד.
2. צבאי - ישראל כבר תוקפת צבאית ובאופן גלוי. ההתקפות האלה יימשכו, בגלל מדיניות הקווים האדומים. כך היה גם בלבנון, עם "מבצע ליטאני" (1978) ואחר כך "מלחמת שלום הגליל" (1982).
3. מילולי - בכירים בהווה ובעבר אינם מפסיקים לקרוא למעורבות בסוריה. האחד קורא לנו להפיל את אסד, השני לסייע למורדים, והשלישי משרטט עוד קווים אדומים. כך היה גם בלבנון, כאשר שרטטנו "קווים אדומים" להכנסת טילים סורים לבקעת הלבנון, כוחות סוריים ופלסטיניים. כל מה שלא נאמר, מישהו כבר ינצל את זה לרעה נגדנו. השיעים, העלווים, הסונים, הכורדים, הנוצרים, הדרוזים, הטורקים, מי לא. אז לא לדבר יותר מידי.
4. לקיחת צד - ישראל כבר לוקחת צד בסכסוך הנמשך 1,300 שנים בין הסונים לשיעים (ויימשך עוד 1,300 שנים). בפועל, ישראל לטובת הציר הסוני במזרח התיכון. לכך יש להוסיף את הטעות החמורה בחבירה המחודשת לארדואן הסוני, עליה כבר כתבנו, שיסבך אותנו עוד יותר בסוריה. ישראל היתה צריכה לשמור על המצב הקיים, של קשרי כלכלה פורחים עם טורקיה, אך עם בדלנות מדינית.
האם נהיה השוטר שבין הסונים לשיעים? האם זהו הגורל שאנחנו מייעדים לעצמנו? לעשות את מה שהבדלנות האמריקנית אינה עושה? במילים אחרות, ישאל עלולה להיכנס למערך מוטעה במזרח התיכון, במלחמה שאינה שלה כלל.
זה היה צפוי שנסתבך, הרי כך פעלנו 65 שנים, אך עדיין לא מאוחר מדי מכדי לעצור. כל שנותינו היינו משועבדים ל"סכסוך", אותו תיארו בעולם כשורש כל הסכסוכים במזרח התיכון. והנה, כבר שנתיים וחצי הוכחנו שאין לנו שום קשר לסכסוכים האדירים והאמיתיים באיזור; ההיפך, הסכסוך שלנו הוא שולי, וכך זה גם יישאר אם נשמור על כך. הבדלנות החדשה שלנו מן "האביב הערבי" המקולל היא הנכס הפוליטי החשוב ביותר שלנו. זהו נכס אסטרטגי, שיש לאחוז בו בכל הכוח; הוא אסטרטגיית מונרו שלנו, ובימים האחרונים במו ידינו התחלנו להרפות ממנו.
נפוליון היה נוהג לומר (ואתם כבר מכירים זאת): "אני לעולם לא מפריע לאויבים שלי לתלות את עצמם". אז למה אנחנו מפריעים להם?
דוקטרינת מונרו חייה ומשגשגת גם בממשל של אובמה, כאשר ארצות הברית כמעט ונעלמה מן המזרח התיכון ומן העולם הרחב, ולא במקרה; היא לא מעוניינת. תאמרו מעצמה אגואיסטית, אך אחרי עיראק ואפגניסטן מעטים שם רוצים לשמוע על הרפתקה צבאית חדשה.
זו הסיבה שאובמה גם לא ישלח חיילים לסוריה, וספק אם באמת יתקוף באיראן. אך בעוד ארצות הברית משתדלת לא להתערב בעולם, העולם כולו כבר מתערב בה; היא לא מתערבת עוד בעולם האיסלאם, אך זה מתערב אצלה, ומונרו בוודאי שלא התכוון לכך. זו הסיבה לזעזוע הלאומי בשל ההתקפה ב-11 בספטמבר: המצודה הבדלנית נפרצה; האויב חדר פנימה.
ומה אומר לנו בעצם אובמה? אתם תגנו על עצמכם, ואנחנו נתמוך בכם מאחור. נשאלת השאלה, האם הבדלנות הזו תניח סוף סוף לאובססיה של "הבעיה הפלסטינית"? אם בדלנות אמריקנית, אז בבקשה, אנו דורשים אותה עד הסוף. כך הבדלנות האמריקנית תיגע בבדלנות הנדרשת הישראלית.
אסד יגיב?
אם נמשיך ונתערב במלחמה המזרח התיכונית המשתוללת סביבנו, תהיה זו מתנה יקרת ערך לכולם, רק לא לנו. הסונים ישמחו שהנה ישראל מתנדבת לעשות עבורם את המלאכה, כפי שתמיד עשתה (למשל מלחמתה האווילית נגד חיזבאללה בלבנון במשך 18 שנים), אך גם השיעים והעלווים יהיו מאושרים, שיש להם לאן להפנות את האש, לקבלת מעט לגיטימציה. אך מה ייצא לנו מזה?
בשנתיים האחרונות קיבענו בעולם הרחב את התודעה שישנה ישראל וישנו העולם הערבי ואלה פלנטות נפרדות. מעמדה של ישראל ממשיך לעלות כמדינה היציבה היחידה במזרח התיכון, בעוד שסביבה הכל קורס. נמל חיפה למשל, מארח עכשיו באופן קבוע את קו הסחר האדיר, השני בחשיבותו בעולם, סינגפור-ניו יורק, כשתחנת העצירה היחידה שלו היא בחיפה. למה? משום שייתר הנמלים באיזור קרסו, הם לא מאובטחים עוד.
קל לנו עכשיו להתנער מן "הרשות" ואנשיה, או מטרחנים אירופים, משום שכל ילד בעולם מבין שבמזרח תיכון מאיים כזה איש לא ייקח שום סיכוי, שכן אם יפסיד בו, הוא יישחט, כמו עוד 100 אלף סורים ששילמו בחייהם. לכן אין לנו שום אינטרס לחזור אל הכותרות בעולם, שיחזירו את הדימוי הישן ש"הכל בגללנו". ממילא מעטים בעולם יודעים מי נגד מי אצלנו. העיקר הם שוב ישמעו "ישראל". רע מאוד. האם למישהו מן "המערב" עוד נותרו יחסים סבירים במרחב הערבי? אז מדוע מצפים זאת מישראל?
ומה תהיה תגובת אסד וחיזבאללה על ההפצצה הישראלית? שניהם נלחמים על חייהם, הדבר האחרון שבו הם רוצים זו חזית שנייה עם ישראל, שתחסל אותם למעשה. שניהם חשופים עכשיו מול ישראל, עם נזקים עצומים, כשעיקר המשאבים שלהם מגויסים למלחמה הסונית-שיעית הגדולה.
אבל מה עם הכבוד האבוד וההרתעה המילולית שניסה לקדם נסראללה? אם ישראל לא היתה מאשרת שזו היא, אולי אפשר היה להבליג. ההנחה שלי היא שהם יחפשו איזה חיכוך, שלא יגרום למלחמה כוללת עם ישראל, וגם לא מיד, אך הרבה אופציות ללא הסתבכות אין להם. אבל כל עוד לא תקפו אותנו, ואת הנשק הם מרכזים כדי שישמש במלחמה הנוראית סונים-שיעים ההולכת ומתפתחת - למה אנחנו צריכים להתערב? אסטרטגיית הבדלנות תשמור עלינו מפני אויבינו - ועשויה גם לשמור עלינו מעצמנו.
■ ד"ר גיא בכור מהמרכז הבינתחומי בהרצליה הוא פרשן לענייני המזרח התיכון ובעל אתר המאמרים והפרשנויות Gplanet