המיתוסים הם אחד מכוחות הטבע החזקים ביותר של תעשיית הרכב. הם נוצרים מחוויות חד-פעמיות של משתמשים, מקריאה או מהעברת מידע מפה לאוזן, והם שורדים שנים רבות. בישראל, למשל, עדיין נוהגים רבים להעריך את בטיחותן של מכוניות על-פי "עובי הפח" שלהן או על-פי מוצאן, ולא נדיר לשמוע דעות נחרצות על "הפח העבה של האמריקניות" מול "הפח הדק של היפניות".
העובדה שהמכוניות של ימינו מתוכננות כמכלול בטיחותי מפלדות מיוחדות ונבדקות במבחני ריסוק תקניים, לא משנה זאת. חלק גדול מהלקוחות עדיין מאזינים בקפידה לצליל הבוקע מהמרכב לאחר שמקישים עליו באצבעות כפופות, ומנסחים את החלטתם בהתאם.
המיתוסים בארץ ובעולם נדבקים למותגים שלמים ומונצחים לעתים קרובות בערכי שוק המשומשות במשך עשרות שנים לאחר שנשכחו האירועים שיצרו את המיתוס. הם יכולים להתמקד ברקע סוציו-אקונומי ("מכונית של ערסים"), בשימושיות, בביצועים ובטכנולוגיות כמו "בנזין מול דיזל", היברידיות, "תיבות רובוטיות", מכוניות חשמליות ועוד.
אבל תעשיית הרכב נחושה בדעתה לנפץ כמה מהמיתוסים רבי השנים הללו ולשכנע את הקהל, שהמציאות שונה. להלן כמה דוגמאות.
מיתוס 1: "עתיד החיסכון נמצא בהיברידיות"
דמיינו לעצמכם מכונית, שיכולה לנסוע יותר מ-1,500 קילומטרים על מכל דלק יחיד. כלומר, נהג טיפוסי, שנוסע 15 אלף קילומטרים בשנה, צריך לבקר עם מכונית כזו בתחנת הדלק לא יותר מ-10 פעמים בשנה. אם לא די בכך, רמת הפליטה שלה נמוכה יותר משל מכונית היברידית.
"שמענו על מכוניות כאלה", אתם אומרים לעצמכם. "קוראים להן היברידיות נטענות. הן מצוידות בסוללות ענקיות ובתג מחיר שמצריך הטבות מס ממשלתיות רציניות כדי להצדיק את הרכישה". קבלו תיקון. יש בשוק מכונית כזו והיא כלל לא היברידית. למעשה, הסוללה היחידה שלה היא המצבר התקני. והיא מגיעה באריזה של פולקסווגן גולף משפחתית רגילה, שהיא אחת המכוניות השמרניות והפרקטיות ביותר בתעשיית הרכב.
לגולף הספציפית הזאת קוראים "בלו-מושן" והסיבה היחידה שלשמה היא תוכננה, היא לשבור מיתוסים. פולקסווגן הטילה על מחלקת ההנדסה שלה להוכיח, שהמנועים המקובלים, עם הדלקים התקניים, עדיין רחוקים מלמצות את פוטנציאל החיסכון/ניקיון שלהם. לגולף בלו-מושן החדשה יש מנוע 1.6 ליטר טורבו-דיזל, שלוגם סולר תקני והוא מייצר הספק שימושי של 110 כ"ס ומומנט נאה של 25 קג"מ.
פולקסווגן תכננה מחדש את המנוע כדי להשיג מינימום חיכוך ומקסימום יעילות וציידה אותו בתיבה ידנית עם יחסי העברה מיוחדים. לאחר מכן עברה המכונית דיאטה של כמה עשרות קילוגרמים ולקינוח קיבלה תוספות אווירודינמיות וצמיגים חסכוניים.
התוצאה היא גולף-חמש-דלתות שימושית וזריזה, שיכולה להגיע ל-200 קמ"ש פלוס, אבל מחזירה ממוצע מדהים של 32 קילומטרים לליטר ופולטת רק 85 גרמים CO2 לקילומטר - פחות מטויוטה פריוס. בקיץ היא יוצאת לשוק האירופאי כמוצר מדף תקני (שיקר מגולףTDI רגילה, אבל לא באופן דרמטי) ואלינו היא עשויה להגיע לצורך בחינה וניסוי.
מיתוס 2: "למכוניות אקזוטיות יש מחיר אקזוטי"
בעלות על פרארי היא חלום רטוב של הרבה חובבי הגה, אבל אפילו בעלי ממון נרתעים מלשלם כ-200 אלף דולרים לפני מסים עבור דגם התחלתי של מכונית ספורט דו-מושבית. פיאט, בעלת הבית, נזהרת מלמסחר את אחד משמות המותג היקרים והיוקרתיים ביותר בעולם ולפיכך היא פתרה את הבעיה באמצעות "קריצה ממזרית" ללקוחות: מכונית ספורט אקזוטית-קומפקטית, שמתוכננת על-ידי פרארי, בנויה במתכונת הנדסית דומה לפרארי, אבל נושאת עליה את שם המותג "אלפא רומיאו".
אורכה של היצירה הנושאת את השם ""4C הוא פחות מארבעה מטרים - לא הרבה יותר מסופר-מיני טיפוסית - אבל רוחבה שני מטרים וגובהה מזערי, דבר שמעניק לה פרופורציות של מכונית ספורט אקזוטית. המרכב המרהיב בנוי מחומרים ייחודיים, כמו במכוניות פרארי, ומציב את משקלה של המכונית על פחות מ-900 קילוגרמים. משקל נוצה שכזה, שמשולב עם מנוע 1.7 ליטרים טורבו (ארבעה צילינדרים) בהספק 240 כ"ס, יוצר יחס משקל/הספק של מכוניות ספורט רציניות וביצועים בהתאם: אפס ל-100 קמ"ש ב-4.5 שניות ומהירות מרבית "מעל 250 קמ"ש".
כמו כל מכונית אמיתית ממשפחת פרארי, גם האלפא רומיאו הקומפקטית הזו מציגה יכולות מסלול לא מבוטלות ועל כך יכול להעיד נתון תאוצה צידית של 1.1 ג'י, שאינו נופל מזה של פורשה 911 ושות'. האלפא מפנקת את הנהג ואת הנוסע בתא נוסעים מפואר ומאובזר היטב ויש אפילו תיבה אוטומטית (כפולת מצמדים). המחיר דווקא לא אקזוטי. ללא מע"מ עולה המכונית בשערי המפעל בסביבות ה-45 אלף אירו, מה שעשוי להביא את מחירה בישראל לסביבות ה-400 אלף שקלים. לא זול, אבל עדיין כשליש מהמחיר של פרארי "אמיתית" עם ביצועים מקבילים.
מיתוס 3: "גדול ויוקרתי זה צמא מזהם"
מיתוסים סוציו-אקונומיים ידועים ביכולתם לשרוד שנים רבות ודוגמה טובה הוא המיתוס שקובע כי רכב גדול ויוקרתי הוא רכב לוגם דלק ואנטי-סביבתי. אבל במציאות הטכנולוגית של ימינו, הנוסחה האמיתית היא "יוקרתי זה ירוק" ויש לכך סיבה טובה: מחירי הפרימיום של רכבי היוקרה מאפשרים ליצרנים לצייד את המכוניות שלהם בטכנולוגיות יקרות להפחתת הפליטה, המשקל וצריכת הדלק, שלא כדאי לשלב אותן במכוניות זולות. התוצאה היא רכבי מנכ"לים מפוארים, שמציגים צריכת דלק ופליטת מזהמים נמוכות יותר מאלה של מכוניות הליסינג המשפחתיות של העובדים שלהם.
לקסוס הראתה את הדרך עם ה-450H ההיברידית שלה, שמציגה כיום נתוני צריכה/פליטה טובים יותר משל משפחתיות טיפוסיות, לצד ביצועים רציניים.
גם המרצדס E250 החדשה, שנחתה כאן החודש, היא דוגמה טובה. למכונית יש מנוע 2 ליטרים טורבו-בנזין, עם ארבעה צילינדרים בסך הכול, שמייצר 211 כ"ס ומאיץ את המכונית מאפס ל-100 קמ"ש ב-7.4 שניות בדרך ל-250 קמ"ש. יש לה גם תא נוסעים מפואר, כראוי למכונית מנהלים ייצוגית, ושלל טכנולוגיות בטיחות עתידניות. אבל הנתון המרשים באמת הוא רמת פליטה, שמציבה את המכונית בקבוצת זיהום 4 הירוקה - כמו טויוטה קורולה - לצד צריכת דלק ממוצעת רשמית של 17.2 קילומטרים לליטר.
גם הב.מ.וו 528 המתחרה מייצרת 258 כ"ס ממנוע באותו נפח, וגם היא שייכת לקבוצת זיהום 4 ורושמת צריכת דלק של כ-17 קילומטרים לליטר. לחבורה הזו הצטרפה לאחרונה גם יגואר XF עם מנוע 2 ליטרים טורבו. אז בפעם הבאה שבעלי המניות שואלים "במה נוסע המנכ"ל בימים קשים אלה?", ימסור להם איש יחסי הציבור בתגובה כי "ההנהלה בחרה לעבור לרכב חסכוני וירוק". זה נשמע יותר טוב מ"המנכ"ל נוסע במרצדס/ב.מ.וו/יגואר".
מיתוס 4: "מיניוואן הוא רכב משעמם למשפחות גדולות"
כשאומרים לחובב רכב את המילה "מיניוואן", התגובה הכמעט-בלתי-רצונית היא פיהוק. הרי כולם יודעים שמיניוואן כלל אינו רכב פרטי אלא קופסה על גלגלים - "מוביל נוסעים" עם ילדים רועשים מאחור ונהג עצבני או כבוי-עיניים מאחורי ההגה.
ובכן, לא בדיוק. החיפוש המתמיד אחרי נישות חדשות וקהלים חדשים מוביל את יצרני הרכב להעניק אישיות, ייחוד ועניין גם לאחת הנישות האפורות ביותר של השוק ושתי דוגמאות מוכיחות זאת היטב. הראשונה היא הפיאט 500L החדשה. היא מצוידת בחרטום העליז של ה-500 העגלגלה ובתכנונה לקחו חלק אותם מעצבי המותג והאופנה שעיצבו את הקונספט התוסס של ה-500. זה אומר תא נוסעים עליז וצבעוני, עשרות אפשרויות של שילוב צבעי גוף, גג, ריפוד ודיפונים ו"קיטים" קוסמטיים מיוחדים כמו גלגלים וחיפויים, שיוצרים דמיון לרכב שטח.
כל הטוב הזה ארוז באורך של 4.15 מטרים בלבד, מצויד במנועים סופר-חסכוניים, מאפשר 1500 קומבינציות שונות לארגון החלל הפנימי ומתוכנן לשאת "חמישה מבוגרים בגובה 2 מטרים על מטענם המלא". לא מספיק? הקיץ תשיק פיאט גם גרסה עם לא פחות משבעה מקומות ישיבה בשלוש שורות שתהיה ארוכה מעט יותר, אבל עדיין קצרה ממשפחתית טיפוסית.
סיטרואן הלכה לכיוון אחר והפכה את המיניוואן "C4 פיקאסו" החדש לתצוגת תכלית טכנולוגית של כל החברה. זה מתחיל בעיצוב זוויתי ועתידני של המרכב ומגיע לעמדת פיקוד, שכולה מתמקדת בשני מסכי LCD ענקיים ומודולריים - האחד הוא מסך מגע והשני מסך HD בגודל 12 אינצ'ים - שאת תצורת התצוגה שלהם יכול הנהג לתכנן על-פי טעמו ממש כמו במסך האייפון שלו. הוסיפו לכך חיבור אונליין וערימה של מערכות בטיחות עתידניות - כמו אורות קדמיים "אינטליגנטיים" ומערכת בקרת שיוט שנוהגת במקום הנהג בפקקים - ותקבלו חדר-בידור נייד למשפחות ההיי-טק.