א. בטור לפני שבועיים נתתי פה הבטחה קטנה: לספר על הפעם שהציעו לי להשתתף ב"האח הגדול VIP". השבוע, כש"האח הגדול" עלתה לאוויר, הוגשה לי הזדמנות מצוינת לעמוד בהבטחה הקטנה הזו.
אז זה הסיפור (הלא ממש חשוב): לפני כמה חודשים הזמינו אותי לפגישה בחברת ההפקה של "האח הגדול" והציעו לי להשתתף בעונת ה-VIP (שבוטלה בסופו של דבר).
אציין, בצניעות אין קץ, שכל כמה חודשים מגיעה אליי הצעה בסגנון הזה. זה לא שאני איזה סלבריטי מי יודע מה, כמו שככל הנראה יש מחסור חמור בכוח-האדם שאמור לאייש את כל התוכניות האלה. ואיך אומרים, באין ציפור שיר - גם העורב זמיר.
כמובן שאפילו לא חלמתי להיענות להצעה, אבל הלכתי לפגישה בכל זאת, גם כדי לראות כמה אני שווה בשוק וגם כדי לכתוב על זה טור בהזדמנות.
אז מתברר שאני שווה (או לפחות הייתי שווה) משהו כמו 80 אלף שקל. אחלה סכום, ובהחלט הרבה - אבל הרבה - יותר ממה שאני מרוויח היום, אבל אני מודה גם שטיפה התאכזבתי. כמו כל אחד, גם אני דמיינתי שאני האיש השווה מיליונים, וכמו רבים וטובים, גם אני מעביר ימים שלמים בתכנונים על איך אני מביא את המכה, ו-80 אלף זו לא בדיוק מכה, או לפחות לא מכה מהסוג שמכריח אותך לחשוב מחדש על העקרונות שלך. זה עדיין סכום שאפשר לסרב לו ולהרגיש טוב עם עצמך.
מאליה עולה כמובן השאלה ההיפותטית: ואם היו מציעים 500, או 300, או נסגור על 250? יודעים מה? 200. מה אז? האם זה הכול שאלה של מחיר? נחזור אל השאלה הזו עוד מעט.
ב. האנשים של "האח הגדול" היו מאוד נחמדים, והפגישה התנהלה ברוח טובה. את רובה שכחתי מאז, אבל כמה מהדברים שנאמרו בה נתקעו בראשי עד היום. אחד מהם היה השקר הנהדר והמחמיא עד למאוד של: "אתה הרי אדם עם אג'נדה, ואנחנו ניתן לך פלטפורמה להשמיע מעליה את הדעות שלך, ולא סתם: 40% רייטינג ניתן לך".
אין ספק שיש בזה משהו מפתה. אם זה רק לא היה כל-כך לא מדויק. אתם הרי לא מתעניינים באג'נדה שלי, תהא אשר תהיה, או של כל אחד אחר; והפלטפורמה היחידה שאתם נותנים היא במה שמעליה אוכל להשפיל את עצמי בשלל משחקי חברה מעוותים שתמציאו.
האמת היא שיותר משמדובר בפלטפורמה, מדובר בלמלא מגירה, ובמקרה שלי מדובר ככל הנראה במגירת השמאלני הרהוט למחצה, מישהו שיוכל להתנגח לקול מצהלות ההמון בזה או בזו שממלאים את מגירת המפורסם שזמנו עבר מזמן.
הדבר השני שאני זוכר מהפגישה היה אחד מהחוקים הבסיסיים של השוק כפי שהונחו בפניי. הבט, אמר האיש מ"האח הגדול", עכשיו אתה שווה איקס, אבל בעוד שנה או שנתיים, כשעיתונאים יציפו את תוכניות הריאליטי כמו שהיום הם מציפים את הכנסת, כבר תהיה שווה רק שליש איקס. שווה לך לבוא עכשיו, לממש את האופציות שלך בזמן, להיות מהחלוצים שבראש המחנה. זה עדיף בהרבה על להיות אחד מהמזדנבים מאחור. זה רק יעלה את הערך שלך. מה גם שעיתונאים אחרים, מוערכים לא פחות וכנראה הרבה יותר כמו שי גולדן, דנה ספקטור, גדעון לוי וחנוך דאום ("מחוברים") כבר עשו את הצעד ורק הרוויחו ממנו, ולא מדובר רק בכסף. אחרי הכול, כולנו לא יותר ממותגים על המדפים בסופרמרקט הגדול של החיים, והערך המקודש ביותר הוא ערך המותג.
זה קצת הלחיץ אותי, אני מודה. אין הרבה דברים מפחידים יותר מלהביט בעיניים פקוחות אל מה שמחכה בהמשך הדרך. ככל שציר הזמן ארוך יותר, כך אתה שווה פחות. זו האמת האכזרית של שוק העבודה.
ג. אבל הדבר הכי משמעותי (הרבה יותר מהכסף) שנאמר לי בפגישה, בהמשך טבעי לסעיף הקודם, היה זה: הבט, אמר האיש מ"האח הגדול", תוכניות הריאליטי היום הן המסלול הטבעי לאנשים כמוך. זה חלק מהסיבוב. אם אתה רוצה להישאר על הקרוסלה, מתישהו תהיה מוכרח לעשות את זה. הפורמט ינצח. הוא תמיד ינצח.
המשפט הזה לא עוזב אותי מאז, בעיקר בגלל שהוא נכון כל-כך. כמובן שאני רוצה להישאר טהור, מחוץ למשחק המטונף, אבל כשאני מנסה להיות ישר עם עצמי, אין ברירה אלא להודות שאכן כך הדבר.
האיש צדק. זה כבר לא מספיק להיות סביר במה שאתה עושה, זה כבר לא מספיק לעשות דבר אחד ברמה טובה. זה זמן ההתפרסות, זה עידן המולטי-משהו. או שאתה בפנים - או שאתה בחוץ. זה די פשוט.
אז יכול להיות ש"האח הגדול" הוא דוגמה קיצונית לפורמט שמהותו היא השפלה מתמשכת של המשתתפים בו, אבל לאט-לאט (ובעצם די מהר) משתכללים הפורמטים ומתאימים את עצמם לכל אדם.
אני כנראה לא אהיה מוכן להשתתף בחיים ב"האח הגדול", אבל "מחוברים" (גם משם התקשרו) זה כבר סיפור אחר, כמו גם תוכנית (מצחיקה ומעולה) כמו "גוללסטאר", בהן אתה קצת פחות פיון על לוח, או תוכניות כמו "הישרדות", שאמנם לא מתאימות לאדם כמוני, אבל יושבות בול על אנשים שנראים טוב בביקיני, או שלל תוכניות אחרות: זו פונה ליזמים, ההיא לטבחים, לזמרים, למעצבי אופנה או למדינאים בפוטנציה. בסוף יימצא הפורמט שייתן לך להרגיש טוב עם עצמך, להרגיש שעברת "חוויה".
יש לי להקה עם חברים. נניח שמתישהו תגיע הצעה חביבה ללוות אותנו בתהליך של כתיבת שיר והקלטה שלו, עד למופע ענק בקיסריה. מפתה, לא? ואם "גלובס", סתם דוגמה, יחתום על הסכם עם ערוץ כלשהו שבמסגרתו תתועד המערכת 24/7, והכול ישודר באיזו אפליקציה? מה אעשה, הרי לא אניח מכתב התפטרות על השולחן, נכון?
ונניח לרגע שעוד מעט תגיע פנייה מתוכנית עם פורמט חדש: לוקחים 20 עיתונאים ועיתונאיות, השופרא דשופרא של הביזנס, ונותנים להם להקים עיתון חדש או תחנת טלוויזיה ועוקבים אחריהם תוך כדי וגם משלמים להם אחלה כסף. מה יהיה אז?
מה שאני רוצה לומר זה שכוח ההתנגדות הולך ונחלש. גם הסלע החזק ביותר, ואלוהים עדי שאני יותר אבן גיר מאבן צור, נשחק מול הים הגדול. מתישהו תגיד לעצמך, יאללה - זה הרי תפור עליי. זו ההזדמנות להציג את האני האמיתי שלי, מה שזה לא אומר. בסוף הבן אדם מוצא לעצמו תירוץ.
מתישהו, אם המתישהו הזה לא הגיע כבר, מתחיל להיות אידיוטי להתנשא מעל הריאליטי. בסוף הים מנצח. אם רמי פורטיס הולך להיות שופט בריאליטי, מה יגיד אזוב קיר כמוני?
אתה אומר לעצמך שכל מה שיש לבן אדם זה האינטגריטי שלו, אבל מה זה בכלל אינטגריטי? האין היושרה, תגדיר אותה לעצמך איך שתגדיר, גמישה ונתונה לשינוי כמו כל דבר אחר? האין העולם שהשתנה והזמן הצועד תמיד קדימה חזקים הימנה?
מה שאני (עוד) רוצה לומר זה שהכול סיפור שהאדם מספר לעצמו, וסיפורים הם כנראה הדבר הגמיש ביותר בעולם. לפני שנתיים, נגיד, הייתי זורק את עצמי מכל המדרגות של הנפש על מחשבות כמו שהצגתי עכשיו. אבל היום, הדלת פתוחה. אני עדיין אומר לעצמי ומצהיר גם פה שבחיים, אבל בחיים, לא אלך לריאליטי, אבל בתוך תוכי אני יודע שאני משקר לעצמי. והאמת שזה די נעים. גם השקר וגם האמת.
ד. ולגבי השאלה שהוצגה בסעיף הראשון, הכסף. אני מוכרח להודות שקשה לי להיות ישר עם עצמי, שהרי אין מתוקה יותר מהאשליה, אבל התשובה היא כן.
בואו נהיה כנים עם עצמנו: יש סכום שאתה לא אומר לו לא. ואם על כף המאזניים עומדת השתתפות של 3 חודשים בתוכנית טלוויזיה מול שנה של טיול מסביב לעולם עם המשפחה, אז יש לי רק שאלה אחת: איפה אני חותם?