מותם של 1,000 עד 4,500 מטופלים בשנה, שנגרם כתוצאה מזיהומים שבהם נדבקו בבתי חולים בישראל, היה יכול להימנע - זוהי המסקנה החמורה העולה מדוח מבקר המדינה. על-פי הדוח, בכל שנה נפטרים בישראל 4,000-6,000 חולים מזיהומים, אך מומחים קובעים כי ניתן היה למנוע בין רבע לשלושה רבעים ממקרי התמותה אילו מוסדות הבריאות היו מקפידים על תנאים הולמים וכללי בטיחות מתאימים.
זיהומים נרכשים הם הסיבוך השכיח ביותר במערכת הבריאות: הם פוגעים ב-7%-10% מכלל המאושפזים ויותר ממחציתם נגרמים מחיידקים העמידים לאנטיביוטיקה. כ-40 אלף מאושפזים לוקים בזיהומים בכל שנה, והמבקר אף מצביע על תחשיב שלפיו נספרים אפילו עד כמאה אלף זיהומים בשנה. מעבר לתמותה מיותרת ולתחלואת יתר, מציין המבקר כי המשמעות היא גם "עלות גבוהה מאוד למערכת הבריאות ופגיעה בכלכלת המדינה" וקובע כי "מן הראוי להציב עניין זה על סדר יומה של הממשלה".
אף שזיהומים מהווים גורם מוות משמעותי, דוח המבקר מתאר אנדרלמוסיה שלמה בכל הקשור לנתונים ולדיווחים בנושא. במרבית בתי החולים אין נתונים על תמותה ישירה מזיהומים וגם אין מערכות לניטור זיהומים ומניעתם לאחר פרוצדורות רפואיות; לא מתבצע מעקב של רופא מומחה למחלות זיהומיות אחר מטופלים שלקו בזיהום; אין מסמכים המתעדים את התמותה וסיבותיה - וכל זאת, כותב המבקר, משום שמשרד הבריאות אינו דורש זאת. כדי לסבר את האוזן, המבקר דרש נתונים בנושא מ-18 בתי חולים ומארבע קופות החולים - אך רק בית חולים אחד היה מסוגל לספק את המידע (ודיווח, אגב, על 351 פטירות כאלה ב-2011). המבקר מדגיש כי על משרד הבריאות לוודא שהנתונים ייאספו בשיטתיות וכי ראוי שישקול לפתח בהקדם מערכת ממחושבת לאיסופם.
ואם ניתן היה לחשוב שהמוסדות הרפואיים נלחמים במרץ בתופעה המדאיגה, המבקר מצא שורה ארוכה של ליקויים חמורים שמביאים להחרפתה. כך למשל, אחת הדרכים היעילות ביותר למניעה של העברת מזהמים מהצוות לחולים היא שמירה על היגיינת ידיים, אך זו נמצאה לקויה ביותר. ההסבר השכיח שנתנו בתי החולים לכך היא העומס הרב שמוטל עליהם, אך המבקר סבור כי המערכת אינה יכולה להשלים עם מצב זה.
גורמים נוספים הם הצפיפות הרבה בחדרי האשפוז ובמחלקות, לצד מחסור קבוע בכוח אדם. משרד הבריאות מעריך כי במערכת חסרים כ-40 רופאים שעוסקים בתחום ואילו מבחינת אחיות, בנושא זה מועסקת אחות אחת לכל 500 מיטות במקום אחת ל-200 כנדרש. גם מחסור בציוד מחמיר את התופעה. למשל, בתי החולים אינם מחטאים כנדרש מכשירים אנדוסקופיים (מכשירי הסתכלות תוך-גופיים), לטענתם עקב מחסור במכשירים. בתי החולים אף ממחזרים ציוד רפואי חד-פעמי, מבלי שמשרד הבריאות קבע כללים בנושא ואף שהנושא מתגלגל כבר כ-15 שנה בין ועדות שונות שהקים.
גורם נוסף שמביא להפצת הזיהומים הוא בידוד חלקי ולא מספק של חולים הלוקים בזיהומים: בניגוד להנחיות משרד הבריאות, בבתי חולים אין בידוד מקדים לרוב החולים שיש חשש שהם נשאים של מזהמים, בשל מחסור בחדרי בידוד ובכוח אדם. ומה קורה כשחולים אלה מגיעים למחלקות? בתי החולים מסרו למבקר כי לכ-75% מהחולים שנדרש עבורם בידוד אכן ניתנים תנאים אלו - ואילו המרכז הארצי למניעת זיהומים במוסדות רפואיים מעריך כי מדובר בפחות מרבע מהם.
עוד מדגיש המבקר כי יש להעלות את מודעות וידע הציבור לגבי דרכים למניעת זיהומים, לרבות שימוש מושכל באנטיביוטיקה. המלצה נוספת היא להקדיש מאמץ ל"העמקת המחויבות האישית של מנהלי בתי החולים". לדבריו, קיים חשש לניגוד אינטרסים בין הנהלות בתי החולים - שמעוניינות להגדיל את ההכנסות, להשקיע פחות במניעת זיהומים ולא להפסיק פעילויות מכניסות - לבין הצוותים העוסקים במניעת זיהומים.
משרד הבריאות מסר בתגובה לדוח כי הנתון שלפיו היה ניתן למנוע אלפי מיתות בשנה "כבר מגלם בתוכו את תוצאות העשייה האינטנסיבית, אשר בוצעה בנושא זה בהובלת משרד הבריאות... בתי החולים השקיעו בשנים האחרונות יותר מ-150 מיליון שקל ברכש ציוד למניעת זיהומים וביצעו תוכניות הסברה והדרכה לצוותים... משרד הבריאות הציב יעד להורדת שיעור הזיהומים הנרכשים והתווה תוכנית וכלים כדי להשיג יעד זה".
בנושא היגיינת הידיים הודה המשרד כי "המצב מחייב את בתי החולים להקפדה יתרה" ולגבי מחסור במומחים, מסר כי ייבחנו דרכים להפוך את המקצוע למועדף.
"אסותא לא מקבל נשאי חיידקים עמידים"
נקודה מעניינת שמציין המבקר בדוח היא כי ביקורת של היחידה הארצית למניעת זיהומים באסותא, העלתה כי בית החולים הפרטי לא מקבל לטיפולו חולים שנמצאו נושאים חיידקים עמידים. בחירת חולים סלקטיבית זו, קובע המבקר, היא תופעה הפוגעת במגזר הציבורי ו"ממחישה תופעה הרווחת בתי חולים פרטיים ומכונה 'גריפת השמנת'. בתי חולים אלה אינם מחויבים לאשפז כל חולה ולטפל בו מהיותם מונעים מהשאיפה להשיא רווחים". אסותא, בתגובתו למבקר, הכחיש את הדברים, ולדברי המבקר, על משרד הבריאות להיכנס לעובי הקורה ולבדוק את מדיניותו של המוסד הפרטי.
