בשלוש השנים האחרונות, הביקורת היחידה על קווין דוראנט היתה שהוא לא זורק מספיק. דוראנט היה מלך הסלים של ה-NBA בין 2010-2012, כך שעל-פניו זה נשמע קצת מגוחך, אבל הביקורת לא היתה מופרכת: אם אתה הסקורר הכי טוב בעולם במשך תקופה (28.1 נק' למשחק העונה, שני רק לכרמלו אנתוני), ובאחוזים הולכים ומשתפרים (51% אחוז מהשדה, 41.6% מהשלוש, 90.5% מהעונשין), אתה אמור לפחות לקחת יותר זריקות מכל אחד אחר בקבוצה שלך - וזה לא תמיד היה המקרה באוקלהומה סיטי ת'אנדר.
העונה דוראנט היה שני בכמות הזריקות באוקלהומה, עם 17.7 זריקות למשחק. במקום הראשון, עם 18.7 זריקות, עמד מספר 2 בהיררכיה של אוקלהומה, ראסל ווסטברוק - לכאורה הפוינט גארד של הקבוצה, למעשה עוד סקורר מעולה (23.2 נק' למשחק) שנוגע בכדור הרבה יותר מדוראנט. ולדוראנט אין בעיה עם זה כי "אנחנו פחות טובים כשאני זורק יותר. מסורתית, פוינט גארד לא אמור לזרוק יותר מכל אחד אחר בקבוצה. אבל אנחנו יותר טובים כשהוא עושה את זה וכשהוא אגרסיבי. ואני יותר טוב כשאני מסייע לאחרים על המגרש".
פלייאוף 2013, במובן הזה, הוא סיטואציה חדשה בשביל דוראנט: מאז שווסטברוק קרע את המיניסקוס בברך וגמר את העונה בסיבוב הראשון של הפלייאוף מול יוסטון, ברור שאוקלהומה יותר טובה כשדוראנט זורק יותר. במשחק 1 נגד ממפיס גריזליס בחצי גמר המערב, הוא זרק 26 פעמים ואוקלהומה ניצחה. במשחקים 2 ו-3 הוא זרק פחות (21 ו-19 זריקות, בהתאמה), ואוקלהומה הפסידה (המשחק הרביעי יתקיים הלילה, בין שני לשלישי, בממפיס).
מה שדוראנט עושה כרגע, במקום להיות סקורר אגואיסט, זה להיות סוג של לברון ג'יימס. זה לא רק המספרים הפנטסטיים של דוראנט בפלייאוף; זה בעיקר היכולת לעשות הכל על המגרש, כולל לשמור על השחקן הכי טוב של היריבה אם צריך (במשחק 3 נגד ממפיס דוראנט, 2.13 מטר על 107 ק"ג, שמר בכמה פוזשנים על הסנטר המעולה מארק גאסול, 2.16 מטר על 120 ק"ג), ובמידה מסוימת גם ההתעקשות לעשות הכל על המגרש.
הרבגוניות של דוראנט, יפהפייה ככל שהיא לצפייה, גובה כמובן מחיר באנרגיה. ברבע הרביעי במשחק 3 נגד ממפיס, דוראנט נראה יותר מהכל עייף, לקח רק ארבע זריקות, ונתן יותר מדי פעמים ליותר מדי שחקנים אחרים לקבל החלטות ביותר מדי התקפות של אוקלהומה. וזה לוקסוס שהוא לא יכול להרשות לעצמו בלי ווסטברוק, בטח לא נגד קבוצה כמו ממפיס.
***
ממפיס היא קבוצה שרק הספורט בארה"ב יכול להמציא. היא נולדה בכלל בוונקובר, קנדה, ב-1995, מכאן השם גריזליס. ב-2001 הגריזליס עברו לממפיס, טנסי, נשארו בבית הדרום מערבי ב-NBA למרות שממפיס נמצאת בחוף המזרחי, ושמרו על השם למרות שבממפיס אין דובי גריזלי. בסוף 2012 המיליארדר רוברט פרה, לשעבר מהנדס באפל שהקים בשנת 2005 את יצרנית מוצרי הוויירלס Ubiquiti Networks, קנה את הגריזליס תמורת כ-350 מיליון דולר. ההחלטה הראשונה של פרה היתה לקצץ בהוצאות, ולכן רודי גיי, הקלעי המוביל של הקבוצה שמרוויח כ-16.5 מיליון דולר בשנה, נשלח העונה בטרייד לטורונטו ראפטורס. ואיכשהו, למרות המציאות הדי סוריאליסטית הזאת, ממפיס נראית כמו מועמדת לגיטימית להגיע לגמר ה-NBA.
הלגיטימיות של ממפיס נובעת קודם כל מסוג הכדורסל שהיא משחקת. ממפיס ניצחה העונה 56 משחקים (מקום חמישי במערב) עם כדורסל ברוח הכינוי שקיבל האולם הביתי שלה, The Grindhouse (המטחנה, בתרגום חופשי). המטחנה של ממפיס מתחילה בהגנה אולטרה פיזית ומתואמת (הכי טובה ב-NBA העונה, סופגת רק 89.3 נק' למשחק), שאותה מוביל גאסול (שחקן ההגנה של העונה). גאסול, שקולע 18.7 נק' למשחק בפלייאוף ומזכיר ביכולות ובטכניקת המסירה שלו את ארווידס סבוניס האגדי, הוא גם האיש הכי חשוב בהתקפה של ממפיס, שמבוססת בעיקר על הכנסת כדור לגבוהים בצבע. אבל גאסול הוא לא הכוכב כי בממפיס אין כוכבים: הכוכב הוא הסגנון.
"אנחנו משחקים בסגנון הזה לאורך כל העונה", אומר מייק קונלי, הפוינט גארד המצוין של ממפיס, "אנחנו משחקים עם מנטליות של טחינה, קשיחות, קצב די איטי והגנה לאורך כל העונה, וכשהפלייאוף בא, הוא נראה לנו כמו משחקי עונה רגילה כי אנחנו לא צריכים לעשות יותר מדי התאמות, אנחנו פשוט משחקים בסגנון שלנו ומנסים לכפות על קבוצות לשחק בסגנון שלנו". בינתיים הם מצליחים.