בום הטקסטיל של בנגלדש הפך את מוחמד פזלול עאזים לאיש עשיר. ב-3 העשורים האחרונים, האימפריה שלו צמחה ממפעל יחיד לרשת מפעלים שמעסיקה 26 אלף עובדות ועובדים, עם מחזור שנתי של כ-200 מיליון דולר. עאזים, שהוא גם חבר פרלמנט, נהנה מהמדיניות הממשלתית שמיועדת להפוך את המדינה למעצמה עולמית בתעשיית הטקסטיל. ביתו האלגנטי בבירה דאקה הוא אי של פאר, עם בריכת שחייה חיצונית, שמוקף גדר כדי להסתיר את הכאוס ברחובות העיר.
אבל יש לו תלונה: העלויות שלו כמעט הוכפלו בשנים האחרונות. לדעתו, הגיע הזמן שהמותגים המערביים הגדולים להם מספקים המפעלים שלו בגדים ישלמו לו יותר, ויפסיקו לשחוק את שולי הרווח שלו. "הקונים לא נתנו לי כלום. הם רק אומרים לי, 'תגדיל את הפריון שלך'", הוא אומר בראיון.
אבל במתפרות ברחבי מדינה דרום אסיאנית זו של 160 מיליוני תושבים, רק מעטים חשים אהדה לטייקוני הטקסטיל ולשורות התחתונות שלהם. נכון, הקמעונאים המערביים הם רבי-כוח, אבל כך גם הטייקונים המקומיים. לדברי פעילי איגודים, בעלי מפעלים מחזיקים את שכרן של עובדות המתפרות ברמת שפל עולמית הודות להשפעתם הפוליטית ול"משטרה תעשייתית" חדשה שפועלת נגד גילויי תסיסה במפעלים. במקרים רבים מדי הם אף עושים זאת יחד עם תקני בטיחות לקויים.
התמוטטות בניין של 8 קומות, שהיו בו כמה מפעלי בגדים, בעיבורי דאקה ב-24 באפריל הייתה תזכורת איומה למחדל הקולקטיבי - של הרשויות, הבעלים וקוני הסחורה - בכל הנוגע להבטחה שזול אינו גם מסוכן. בניין רינה פלאזה קרס כמו מגדל קלפים. יותר מ-1,000 עובדים מצאו את מותם וצוותי חיפוש עדיין מחלצים גופות. זה היה האסון הגדול השלישי ב-6 חודשים שהעלה תהיות לגבי בטיחות העובדים ותנאי העבודה במדינה ענייה זו, ש-80% מהיצוא שלה הוא טקסטיל.
עד כה לא היה כאן לחץ גדול לשפר את תנאי הבטיחות ואת השכר של 4.5 מיליון תושבים ותושבות שעובדים בתעשייה הזו. הסיבה לכך הייתה בחלקה המארג העמוק של התעשייה לתוך מוקדי הכוח המקומיים.
יותר מ-30% מהבוסים של הטקסטיל הם חברי פרלמנט, שמהווים כעשירית מהמחוקקים בבנגלדש. בעלים אחרים, כמו מוחמד סוהל רנא, הבעלים של הבניין שקרס, נהנים מקשרים פוליטיים חזקים: הוא היה ראש הסניף המקומי של תנועת הנוער של מפלגת השלטון, ליגת עוואמי.
רנא נעצר כשניסה לחצות את הגבול להודו והוא ניצב בפני גיליון אישום של בנייה לא חוקית שגרמה למוות. פקידים רשמיים אומרים שהקומפלקס בן 8 הקומות שקרס היה בנוי על קרקע בוצית ללא האישורים הנדרשים.
"ל-50% לפחות מחברי הפרלמנט יש קשרים כלשהם לעסקים", אומר באבול אחטר, מנהיג המרכז לסולידריות עם העובדים בבנגלדש, ארגון שעובד עם איגודים מקצועיים. הוא טוען שרבים מאותם יצרני האריגים שמקושרים מבחינה פוליטית מנצלים את השפעתם כדי להתעלם משכר המינימום שקבוע בחוק.
פעילים כמו אחטר, שמנהלים קמפיין למען מפעלים בטיחותיים יותר ושכר הוגן יותר, זוכים לעיתים קרובות ליחס של אויבי המדינה, בכלכלה שעלולה לקרוס אם המותגים המערביים יחליטו לסגת ממנה. אחטר נעצר באשמת הסתה לאלימות המונית והוכה בכלא לפני 3 שנים בעקבות התפרצות של תסיסה ביחסי העבודה. עד היום תלויות ועומדות נגדו האשמות מאז, ועוקבים אחריו גברים שנראים לו כמו סוכני מודיעין.
כאשר רמות השכר במדינות המייצרות המסורתיות עולות, בנגלדש היא המעוז האחרון של העבודה הזולה - יתרון שהפך אותה ליצואנית הטקסטיל השנייה בעולם, אחרי סין. בשנת 2010 היא דורגה אחרונה בטבלת שכר המינימום לעובדי מפעלים, לפי נתוני הבנק העולמי, אחרי קמבודיה, המדינה האחרונה שהצטרפה לשרשרת האספקה העולמית, בשנת 2000.
"זה הנמוך שבנמוך במונחי שכר", אומר מולטה ליבקר, מומחה השכר הבכיר של ארגון העבודה הבינלאומי לאזור האסיאני-פאסיפי. "השכר הנמוך הוא האטרקציה של בנגלדש".
כושר התחרות הייחודי הזה הוא בחלקו סיפורן של רשתות שיווק שהצליחו לגרום לבעלי מפעלים בבנגלדש כמו עאזים להתחרות זה בזה על מחיר העבודה הזול ביותר. זהו גם סיפור של ממשלה שמחניקה את איגודי העובדים גם כדי להגן על קו החיים הכלכלי של המדינה וגם כדי למצוא חן בעיני אנשי עסקים מקומיים שהפכו לחלק מהממסד הפוליטי.
זהו סידור שמתאים לכולם, כולל לצרכנים בכלכלות הבעייתיות של אירופה וצפון אמריקה, שרוצים חולצות טי בהנחה ומכנסים מוזלים ברשתות של מותגים גדולים כמו וול-מארט, טארגט, H&M ולאבלו. ומה שמאפשר את הסידור הזה הן התופרות שמייצרות את הבגדים, שרבות מהן עובדות בתנאים מסוכנים וחלק מהן מרוויחות פחות מ-2 דולר ליום.
תעשיית הטקסטיל מסמלת את עלייתה של בנגלדש למעמד כלכלה מתעוררת בשנים האחרונות. בנגלדש, שהייתה בעבר פקיסטן המזרחית, זכתה בעצמאותה אחרי מלחמת דמים ב-1971 שהותירה את כלכלתה הרוסה. מדינה מוטת אסונות זו הפכה שם נרדף לעוני משווע בשנים הבאות, ביחד עם תלות בסיוע חוץ, אי-יציבות פוליטית, שחיתות ואוכלוסייה גדולה מדי.
היום, במידה רבה הודות לצמיחה האדירה של תעשיית ההלבשה שלה, בנגלדש נכללת במועדון "11 הבאות" של הכלכלות המתעוררות, מונח שהמציא גולדמן זאקס כדי לתאר מדינות כמו אינדונזיה ואיראן, מקסיקו ודרום קוריאה, שיש להן פוטנציאל להפוך לכלכלות מתעוררות גדולות במאה הנוכחית.
עד 2004, הסכם שנקרא Multi-Fibre Agreement (MFA) הטיל מכסות על יצוא טקסטיל ובגדים ממדינות מתפתחות לעולם העשיר. הוא העניק לבנגלדש וליריבותיה נתחי שוק קבועים. כאשר הוא פקע בסוף אותה שנה, בנגלדש נערכה לתחרות הרסנית, בייחוד מצד סין.
במקום זאת, יצוא הטקסטיל שלה זינק פי 3 אחרי פקיעת MFA ל-18 מיליארד דולר בשנת התקציב 2011-2012, ופער היצוא מול סין צומצם. מחסור בידיים עובדות, אינפלציה בשכר ומעבר לייצור של ערך מוסף גבוה יותר הפך את סין למקור פחות אטרקטיבי לטקסטיל זול.
המותגים הגדולים, שמציעים הזמנות גדולות, יכולים לבחור מבין יותר מ-3,500 מפעלי ההלבשה במדינה. גם הסכמי סחר שמציעים כניסה נוחה לתוצרת בנגלדש עוזרים: אירופה מייבאת 60% מיצוא הטקסטיל המקומי, וארה"ב מייבאת 23%.
גם הסינים מייצרים בבנגלדש
מול היתרונות הללו מצויים הכבישים העמוסים, העדר נמל של מים עמוקים ומחסור כרוני בחשמל. גם אי-השקט הפוליטי מוביל לשביתות כלליות שמשתקות את הכלכלה ומוסיפות ללחצים על בעלי מפעלים. כמה שבועות לפני קריסת קומפלקס רינה פלאזה, התאחדות היצרנים והיצואנים של הטקסטיל במדינה, BGMEA, מסרה שהשביתות ואי-השקט עלו למדינה 3 מיליארד דולר באובדן של הזמנות חדשות.
עובדי התעשייה זכו בסוג של ניצחון ב-2010 אחרי חודשים של מחאות אלימות נגד תנאי השכר והעבודה. הממשלה העלתה את שכר המינימום החודשי ב-80% ל-3,000 טאקה, 38.50 דולר. אבל רק אחוז קטן מהתופרות מרוויחות את שכר המינימום הזה. כמה בעלי מפעלים שהתראינו לרויטרס מסרו שהשכר הממוצע שהם משלמים הוא כ-5,000 טאקה, 64 דולר בחודש. זה עדיין נמוך בהרבה לעומת סין, שבה שכר המינימום לעובדי טקסטיל הוא 154-230 דולר בחודש, וגם ביחס לקמבודיה, שבה בסיס השכר הוא 80 דולר, לפי ארגון העבודה הבינלאומי. התוצאה היא שאפילו עסקי טקסטיל סינים עוברים לבנגלדש.
המותגים המערביים לוחצים בקביעות על ממשלת בנגלדש ועל התאחדות היצרנים המקומית להבטיח את הבטיחות במפעלים ושכר עבודה הוגן. אבל מיקאיל סיפאר, מנכ"ל משרד העבודה והתעסוקה, אומר: "הם אומרים שאנחנו צריכים להעלות את שכר המינימום, אבל הם עצמם לא להוטים להעלות את המחירים שהם משלמים".
לעיתים מסרבים הקונים לשאת ולתת על המחיר מפני שהם יודעים שהתחרות בין בעלי המפעלים על הזמנות גדולות היא קשה. "זו בעיקר האשמה של המותגים ושל המעסיקים שחותכים זה לזה את המחירים", אומר נציג של מותג אמריקאי בדאקה. "אם אנשים חותכים זה לזה את המחירים, אנחנו מנצלים זאת לטובתנו, כמובן, ולכן המחירים יורדים ויורדים".
האיגודים אומרים שבדיוק כפי שהמותגים לוחצים על הספקים שלהם, בעלי המפעלים מורידים את השכר שהם משלמים - והקשרים הפוליטיים שלהם מאפשרים להם לעשות את זה.
הממשלה מדכאת את האיגודים
הממשלה מסייעת רק להשקיט את מחאות העובדים. ב-2010, בשיא המחאות האלימות, היא הקימה משטרה תעשייתית של 2,990 איש כדי לאסוף מידע ולמנוע הפגנות ושביתות בשכונות שבהן שוכנים המפעלים.
"אם איגוד כלשהו מפגין או משמיע את קולו, המשטרה הזו באה ואמרת לו להפסיק למחות", אומר הפעיל אחטר. "אם הם לא מפסיקים, מתקיפים אותם ומכים אותם במקלות".
הממשלה מכחישה שהיא מדכאת את האיגודים. לדבריה, פעילים רבים פועלים ממניעים פוליטיים, ובתמיכת ארגונים לא-ממשלתיים במערב שמעוררים במכוון אי-שקט חברתי. "אנחנו תומכים באיגודים ורוצים שהם ימלאו תפקיד גדול יותר", אומר אי.טי. אימאם, חבר קבינט ויועץ לראש הממשלה.
עאזים, בעל המפעל והחברה העצמאי היחיד בפרלמנט, אומר שראשי העסקים בתעשיית הטקסטיל "מחוברים מבחינה חברתית", ומכחיש את השמועות שהם מחליקים את דרכם באמצעות תרומות למפלגות הפוליטיות העיקריות.
התאחדות BGMEA סופגת ביקורת קבועה בתקשורת על כך שהיא מגוננת על חבריה כאשר קורים אסונות במפעלים. שדולות לזכויות אדם אומרות שמעולם לא היה מקרה שבו הועמד בעל מפעל לדין בגלל מוות של עובדות שלו.
ההתאחדות טוענת שהיא דנה השבוע בנושאי בטיחות במפעלים עם נציגי יותר מ-40 מותגים, ביניהם H&M, ג'יי.סי. פני, גאפ, אינדיטקס (זארה), ליוויי'ס, מרקס אנד ספנסר, טסקו, טארגט, נייק ופרימארק. לדבריה הוקמה ועדה לבדיקת "כל הנושאים שקשורים לבטיחות במפעלי הלבשה, לרבות מבנה הבניינים".
בנובמבר נספו עשרות תופרות במפעל בגדים, בעיקר מפני שהמפקחים הורו להן לחזור לעבודה על אף שהאזעקה הופעלה ועשן התאבך מגרם המדרגות הפנימי. הבעלים של המפעל טוהר מאשמה בדוח של BMGEA על האירוע.
פרשנות: להוריד את הדם מהבגד ב-25 סנט / בלומברג
תפירת חולצות איננה עבודה מסוכנת כשלעצמה. אפשר למנוע מקרי מוות על-ידי ציות לתקנים בסיסיים של אש וחוזק מבנה. האם זה יכול לקרות בבנגלדש, שבה צמחה תעשיית הטקסטיל ב-30 השנים האחרונות מכלום לעסק של 18 מיליארד דולר בשנה, על בסיס עבודה זולה ורגולציה אפקטיבית מזערית? זו דוגמה לאתגר קשה שהיצרנים והצרכנים בשוק הגלובלי חייבים לעמוד בו ביחד.
כן, היה אידיאלי אם הממשלה הייתה אוכפת ביד קשה תקני בנייה ואש, אך בנגלדש היא אחת המדינות העניות בעולם. אל תצפו שיהיה לה משטר פיקוח מהמעלה הראשונה. זאת ועוד: בעלי המפעלים הקטנים והבינוניים, שהם בדרך-כלל הכי פחות בטוחים, אינם יכולים לממן שיפורים רציניים. כדי לשרוד בעולם התחרותי האכזרי של מיקור החוץ, הם בדרך-כלל עובדים עם שולי רווח דקיקים.
אז מי נשאר? בשלב זה, רשתות השיווק והצרכנים במערב, שיש להם את האמצעים המיידים לכפות שינוי. הצרכנים מהעולם הראשון היו המוטבים העיקריים של הצמיחה בתעשיית הטקסטיל בבנגלדש ובמדינות מתפתחות נוספות. האמריקאים סוחטים מחירי מציאה על-ידי יבוא של 97% ממה שהם לובשים. מ-1998 ירדו עלויות הלבשת הנשים ב-7% והלבשת הגברים ב-8%. בבריטניה, המחירים צנחו ב-20% מ-2005.
יצירת תנאי עבודה בטוחים בבנגלדש לא תשחק את החסכונות הללו בהרבה. קונסורציום זכויות העובדים, קבוצת מעקב ללא כוונת רווח אחרי זכויות עובדים, מעריך שדרושים בממוצע 600,000 דולר כדי לשפר כל מפעל מבין 5,000 מפעלי הבגדים בבנגלדש לתקנים מערביים, כלומר סך של 3 מיליארד דולר. אם הסכום הזה היה מתפרס על פני 5 שנים, הוא היה מוסיף פחות מ-10 סנט למחיר המפעל של כל אחד מ-7 מיליארד הפריטים שבנגלדש מוכרת מדי שנה למותגים המערביים. אם בעל המפעל היה מגלגל את העלות הזו על רשת השיווק, והרשת הייתה מגלגלת אותה על הצרכן, אולי היה מדובר על תוספת של 25 סנט למחיר הקמעונאי של הפריט.
שינוי כזה לא באמת ידיח את בנגלדש משוק מיקור החוץ. התופרות שלה מקבלות שכר מינימום של 18 סנט בשעה בלבד, פחות מחצי ממה שמרוויחות התופרות בקמבודיה, המתחרה הקרובה ביותר.
מבחינת המותגים הגלובליים, וידוא הבטיחות של המפעלים אינו רק מצווה אלא גם צעד חכם. זוכרים את תגובת הצרכנים על התנאים במפעלים בווייטנאם שבהם יוצרו מוצרי נייקי? בשנות ה-90, זה עלה לנייקי במכירות ובמחיר המניה שלה. רשתות השיווק שמעורבות בקריסת מתחם רינה פלאזה (יותר מ-1,000 הרוגים) כוללות את פריימארק מקבוצת בריטיש פודס ואת ג'ו פרש מקבוצת לובלאו האמריקאית. הספקית של חנויות וול מארט הייתה טזרין, עוד דיירת בבניין שקרס. עוד אסונות יכולים לחשוף את החברות הללו לביקורת ציבורית קשה. הטרגדיות הללו בהחלט מציתות בבנגלדש תסיסה שפוגעת בייצור ובשורה התחתונה.
מצד שני, מותגים עולמיים שנוקטים צעדים לשיפור תנאי העבודה יכולים לגבות פרמיה על מוצריהם: מחקר מ-2009 שנערך בחנות גדולה בניו-יורק הראה שחברות יכולות להשתמש ב"תיוג חברתי" כדי לגבות תוספת של 10% עד 20% למחיר ועדיין לצפות לגידול במכירות.
הרשתות יכולות להבטיח שיפורים במפעלים בבנגלדש על-ידי חתימה על הסכם תקני בטיחות לפי הצעה של ארגוני זכויות העובדים. ההסכם יקים גוף פיקוח עצמאי מהחברות, מהאיגודים ומהמפעלים לוודא את ביצוע השיפורים. בקרת הסיכונים תוכל להיות פומבית. השיפורים שיומלצו על-ידי מפקח יהיו מחייבים.
הרשתות יסכימו לשלם למפעלים מספיק כדי שהם יוכלו לממן את השיפורים, וייאסר עליהן לעשות עסקים עם מפעלים שלא יצייתו. ההתחייבויות הללו ייאכפו על-ידי בתי משפט במדינות האם של הרשתות. כישלון ביישום רפורמות יגרום לתווית "מיוצר בבנגלדש" להפוך לאות קלון.
