מצוות אנשים מלומדה בפוליטיקה האמריקאית, אבן-פינה של אוצר הקלישאות, היא "קללת הקדנציה השנייה".
נשיאים אמריקאים אינם מכהנים יותר מ-8 שנים. עד 1932 הם שמרו אמונים לכלל הזה מרצונם החופשי, ומ-1952 החוקה הגבילה אותם רשמית. היתה אפילו כברת זמן ניכרת, וקריטית להפליא, שבה נשיאים הגבילו את עצמם לכהונה אחת ויחידה (בין 1836 ל-1860, בדרך אל מלחמת האזרחים).
כל זה היה תוצאה של מסורת. ואת המסורת התחיל ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון. למזלן של 200 השנה הבאות, וושינגטון האמין ברפובליקה. הוא לא רצה שהנשיאות תתפתח למלוכה. הוא דחה הצעות לכהן לכל חייו. הוא סירב להיקרא "הוד רוממותו". הוא הגן על אמריקה מפני מה שקרה בארצות אחרות, שניסו לכונן רפובליקות. באמריקה הלטינית, הרפובליקה נעשתה מסווה לרודנות (צבאית, בדרך כלל). בצרפת, פעמיים בתוך ששים 60 שנה, המנהיגים הנבחרים של הרפובליקה חיסלו את הרפובליקה, והפכו את עצמם לקיסרים.
מייסדי הרפובליקה האמריקאית ניסו להחליש את כל מוסדותיה המרכזיים. סמכויותיהם של הנשיאים בימי שלום היו מוגבלות למדי. הם לא הורשו אפילו לגבות מסים ישירים. הנשיא לא היה זקוק לסגל של ממש, עוזר או שניים הספיקו לו (ראש הסגל הראשון של הבית הלבן התמנה רק ב-1953).
הימין האמריקאי, זה המאמין ב"ממשלה מוגבלת", לא חדל להתגעגע אל קלווין קולידג', הנשיא האחרון שלפני השפל הכלכלי הגדול. הוא היה מבלה שעות על כיסא הנדנדה במרפסת הבית הלבן, בשתיקה גמורה. "קאל השתקן" קראו לו. הוא האמין שהממשלה צריכה לזוז הצידה כדי שהקפיטליזם הפחות-או-יותר צרוף יעשה את מלאכתו נאמנה.
לממשלה צמחו כנפיים
הבורסה הגואה התמוטטה 7 חודשים וחצי לאחר שקאל השתקן יצא מן הבית הלבן. התחיל מה שיקראו לימים "השפל הגדול". יורשו של קולידג', איש רב כישרונות ועתיר-ביצועים, לא הצליח אפילו לפנות את ההריסות, קל וחומר לשקם אותן. ב-1932 נבחר פרנקלין רוזוולט, ומוסד הנשיאות השתנה לבלי הכר. הבית הלבן נעשה המכוון העליון של הפעילות הכלכלית.
לממשלה הפדרלית צמחו כנפיים, וגדלו תקציבים. מלחמת העולם השנייה השלימה את התהליך הזה. וושינגטון, לשעבר עיירה קטנה ומנומנמת, הפכה לבירה אימפריאלית.
רוזוולט הסתלק ממסורת קודמיו, ונבחר ארבע פעמים. הימין שנא אותו במידה כזאת, שתיקן את החוקה לאחר מותו כדי למנוע יותר משתי כהונות. הקדנציה השנייה הפכה אפוא לקדנציה האחרונה.
עד מהרה התקיימה בה "קללת הקדנציה השנייה". עניינה של הקללה פשוט: החמצן בריאותיו הפוליטיות של הנשיא מתחיל לאזול ברגע שאין הוא יכול עוד לחזור ולהיבחר, גם אם חזר ונבחר ברוב גדול מאוד. ריצ'רד ניקסון, ב-1972, ורונלד רייגן, ב-1984, קיבלו בערך 60% מן הקולות, וניצחו ב-49 מ-50 מדינות הברית. אפילו הם לא ניצלו מן הקללה. רוזוולט עצמו לא ניצל ממנה בקדנציה השנייה, אף כי קיבל 61% ב-1936, וניצח ב-46 מ-48 מדינות הברית (היו אז שתיים פחות).
הפר את החוק, הכתים חצאית
זה היה צירוף של עייפות החומר, של התקהות החושים, של אבדן הדינמיות וגם של מזל רע. אבל ביסוד הקללה עמדה היוהרה. כל מה שמפניו ניסה ג'ורג' וושינגטון להימנע התקיים ביורשיו הרחוקים. הם שכחו שכוחם מוגבל, הם ראו בנשיאותם רישיון לעקם את החוק, אם לא להפר אותו ממש.
ניקסון הפר את החוקה, בפרשת ווטרגייט; רייגן עקף את איסור הקונגרס, וניהל סחר נשק לא-חוקי מתוך הבית הלבן ("פרשת איראן והקונטראס"); קלינטון רק הכתים חצאית, ושיקר בשבועה. ג'ורג' בוש הבן שילם בקדנציה השנייה את מחירה של החלטת הקדנציה הראשונה לאסור מלחמת-שווא על עיראק ("שווא" במובן הזה שעילת המלחמה הופרכה מעיקרה זמן קצר לאחר שהתחילה).
השבוע הצטרף ברק אובמה אל מקוללי הקדנציה השנייה. מזל רע פעל כאן את פעולתו, אבל את עיקר האשראי צריך לזקוף לחובת יוהרה של כוח והאטימות הנובעת ממנה. תומכי הנשיא חוששים, שהרוח יוצאת ממפרשי נשיאותו הרבה יותר מוקדם ממה שקללת הקדנציה השנייה חייבה או הצדיקה.
הוא נלכד השבוע באורות הצולבים של שתי שערוריות עם מכנה משותף אחד. המשותף הוא כובד-ידה של הממשלה הפדרלית ושרירות-כוחה. זה אחד העניינים המעטים המעוררים התנגדות דומה משמאל ומימין. כללית, הממשלה תמיד חשודה בעודף תיאבון לדעת ולהתערב.
מי קרץ למי ומתי?
ממשלות נחשדו תמיד, לא רק באמריקה, שהן משתמשות לרעה בכוחן להטיל מסים. במסווה של אכיפת חוק הן יכולות להלך אימים על יריבים פוליטיים. ראינו לפני עשר שנים מה עולל ולדימיר פוטין לרב-האוליגרכים חודורקובסקי, אשר המרה את פיו, והתערב בפוליטיקה. פוטין העמיד אותו למשפט על העלמות מס, שלח אותו למחנה כפיה בסיביר, ופירק אותו מנכסיו רבי המיליארדים. ריצ'רד ניקסון עשה כן, או לפחות איים לעשות. הוא לא היה הנשיא האמריקאי הראשון שעשה כן, אם כי עד השבוע היה נדמה שהוא היה האחרון.
עכשיו מתברר, ש"שירות הכנסות הפנים" (IRS), כפי שקוראים לנציבות המס בארה"ב, פתח חקירה נגד ארגונים פוליטיים ימניים, אלה הידועים כ"מסיבת התה". הארגונים האלה מיררו את חיי אובמה בקדנציה הראשונה, ומילאו תפקיד מרכזי בתבוסת מפלגתו בבחירות לבית הנבחרים, ב-2010.
לנשיא הייתה סיבה שלא לרצות ביקרה של "מסיבת התה". אבל האומנם החקירה היתה תוצאה של הוראות דיסקרטיות, או של סדרת קריצות? הבית הלבן טוען, שזו היתה החלטה מקומית, בדרג ביורוקרטי נמוך יחסית, בתוך נציבות המס. הנציבות עצמה חופשית מהתערבות פוליטית, אם כי הנציב ("מפקח", באנגלית) מתמנה על ידי הנשיא.
מי אמר למי ומתי, זו שאלה שוועדות חקירה פרלמנטריות אוהבות מאוד; והן חביבות במיוחד על ועדות חקירה שמנהלת האופוזיציה, בתקופה שלפני בחירות. חזקה על הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים, שיעמיד את השאלה הזו במרכז חייה של וושינגטון בחודשים הבאים.
השקיפות - והביטחון הלאומי
בשבוע המזעזע הזה בחיי ממשל אובמה התרחש עוד משהו, שצלילים קודרים עולים ממנו: נודע שמשרד המשפטים ריגל אחר סוכנות הידיעות AP. הסוכנות הזו היא מקור החדשות החשוב ביותר של העיתונות האמריקאית. מחוץ לניו-יורק, וושינגטון ולוס אנג'לס, היא מפרנסת את עמודי החדשות של רוב העיתונים, לפעמים במידה שהם נראים כבוליטין של AP.
משרד המשפטים ביקש, גם קיבל, צו מבית משפט לחטט ביומני הטלפונים של AP, כדי לגלות מקור של הדלפה על פעילות טרור. ההדלפה הזו "סיכנה את הביטחון הלאומי", הסביר משרד המשפטים. החיטוט הגיע אפילו עד כתבי AP במליאת הקונגרס.
ריגול כזה לא היה מעורר התפעלות כמעט בשום חברה דמוקרטית, אבל הוא בלתי נסבל באמריקה, המבורכת בערובות חוקתיות לחופש דיבור בלתי מוגבל; והוא שקול כנגד בגידה מצד ממשל, שהבטיח פעם להיות ה"שקיף" ביותר מאז ומעולם. גם ידידי הממשל הזה מנידים עכשיו בראשיהם, ואומרים, לפעמים בקול רם, "אבוי, אבוי, אבוי".
יתרונה של הנשיאות האמריקאית הוא גם חסרונה: אי אפשר להזיז אותה ממקומה. נשיא נבחר לארבע שנים, ורק הרשעה בפלילים יכולה להוציא אותו משם. לשון אחר, גם אם נשיאות תיקלע למצב של התגוננות נואשת, גם אם היוזמה תישמט מידיה, גם אם המפלגה הדמוקרטית תוכה בבחירות לקונגרס בשנה הבאה, ברק אובמה יוסיף לדדות עד ינואר 2017.
20,000
כל זה קרה דווקא בשבוע שהיה יכול להניב אופטימיות ניכרת. זה השבוע שבו הודיע משרד התקציבים של הקונגרס, כי הגרעון העצום בתקציב הפדרלי יפחת בשיעור הרבה יותר גדול מן הצפוי; השבוע שבו שככו לפחות חלק מן החששות מפני האטה כלכלית; השבוע שבו התחילו לשאול מתי הדאו ג'ונס יגיע ל-20,000. בנסיבות נורמליות, השבוע הזה היה יכול לשמש קרש קפיצה פוליטי לנשיא המנסה לקדם רפורמה היסטורית בחוקי ההגירה.
הקללה הדביקה אותו. אולי בכלל לא צריך קדנציה שנייה. אולי ארה"ב צריכה ללמוד משכנתה הדרומית, מקסיקו, וממושבתה לשעבר, הפיליפינים, ולכונן תקופת כהונה יחידה של שש שנים. אבל אז כמובן תתקיים בה הקללה של שלוש השנים האחרונות. הכוח משחית, הכוח מטמטם, הכוח מעייף. אין מה לעשות, כנראה.
לא רק באמריקה. גם בהודו
קללת הקדנציה השנייה מפליאה את פגיעתה לא רק בנשיאים. גם ראשי ממשלות סובלים. יש אחד בירושלים, למשל. כאן, בניו דלהי, ראש הממשלה של הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם, בשלהי הקדנציה השנייה שלו, שרוע על הקרקע, שותת דם פוליטי. האופוזיציה תובעת את ראשו של ד"ר מנמוהאן סינג בן ה-80, תשע שנים לאחר שהרכיב את ממשלתו הראשונה. הבוחר סמך את ידיו על הקדנציה הראשונה, והנחיל ניצחון ברור למפלגת השלטון, אם גם לא רוב מוחלט.
הקדנציה השנייה היא שרשרת בלתי פוסקת של אסונות ושל חשדות לשחיתות. החשד האחרון הוא תוצאה של חשד מוקדם: אי-סדרים בחלוקת זיכיונות לכריית פחם. הממשלה חשודה שניסתה להטות דוח של משטרת החקירות ההודית (CBI).
החשד הזה הכריח את שר המשפטים להתפטר בסוף השבוע שעבר. גם שר הרכבות פוטר, מפני שהתברר כי אחיינו מכר טובות הנאה מתוך אחת מלשכותיו של הדוד.
שימוש לרעה בכוח הוא אולי איפיון רגיל של חיי הודו. אבל נראה שהוא כרוך בהתארכות שלטון. לפעמים אין בררה, אלא להחליף את השלטון לא בידיעת יתרונותיה של החלופה, אלא מתוך הכרה שלשום מפלגה אסור להתרגל לכוח פוליטי.
על קללת הקדנציה השנייה בישראל אני כותב היום (ה') במגזין השבועי של גלובס, G; המאמר יעלה באתר "גלובס" ביום שבת.
* רשימות קודמות של יואב קרני ניתן למצוא ב-yoavkarny.com. ציוצים ב-twitter.com/YoavKarny