ריי מנזארק, קלידן ומייסד ה-Doors נפטר אתמול, בגיל 74, לאחר מאבק בסרטן כיס המרה. מנזארק הוא המנוח הראשון מבין חברי הלהקה מאז מותו של ג'ים מוריסון בגיל 27 בשנת 1971.
מנזארק היה מהנגנים הטובים, החדשניים והמשפיעים במוזיקת הרוק. ב-1965 הקים את ה-Doors עם מוריסון, לאחר שהשניים הכירו במהלך לימודי קולנוע ב"יו.סי.אל.איי".
למנזארק כבר היה ניסיון בלהקות שהקים עם אחיו, והיה לו ידע נרחב הן במוזיקה קלאסית והן בבלוז. אחרי שלהרכב של ה-Doors התלכדו הגיטריסט רובי קריגר והמתופף ג'ון דנזמור, הוחלט לוותר על איוש עמדת הבסיסט, ומנזארק סיפק בנגינת יד שמאל שלו את מהלכי הבאס בכל הופעותיהם החיות ובמרבית שיריהם המוקלטים.
ה-Doors היו להקת הרוק נטולת הבאס הראשונה, והיה בזה גימיק בימתי מסוים. אבל הדבר העיד בעיקר על היכולות הגבוהות של מנזארק ושני נגני ההרכב האחרים למלא את החלל והעומק החסרים בצליל. השלושה כה הוסתרו בצילה של הכריזמה המוריסונית, עד שבעוד נגנים בני דורם הפכו לגיבורי תרבות, שלושת ה-Doors נתפסו, בעיקר תקשורתית, כחיוורים בהרבה מסולנם.
אבל כל אחד מהם היה ענק, ומנזארק, היה גדול נגני הקלידים שאינם פסנתרנים ברוק. להבדיל, למשל, מליטל ריצ'ארד, ג'רי לי לואיס, אלטון ג'ון וג'ון קייל, שלפסנתר האקוסטי יש כמובן נפח עצום בתעוזת הזהות האמנותית שלהם, מנזארק בקושי הקליט על פסנתר, והתבסס בעיקר כאורגניסט וכנגן של פסנתרים חשמליים. אבל הצליל שלו הפך לאחד המזוהים עם מוזיקת שנות ה-60 כולה, ולאחד הכי משפיעים לאחריהן.
מעט אחרי אלן פרייס מה"אנימלס", ואל קופר שניגן עם בוב דילן, מנזארק, שמאוד הושפע ממוזיקה שחורה, סיפק החל מ-1967 כמה מקטעי הסולו הכי נפלאים ברוק הלבן, למשל ב"light my fire" ו"Riders on the storm".
הייתה לו היכולת הנדירה לשלב וירטואוזיות ודמיון עם מלודיות, ואלו תמיד שירתו את השירים. מיליוני אנשים שרו את הסולואים שלו בשירים הנ"ל, שהיו בו-זמנית מתוחכמים וזכירים מאוד. אבל הוא היה גם מעבד מזהיר, ואחראי לנגינה עילאית גם בשירים יותר "קטנים" ולא פחות גאוניים כמו The crystal ship ו-Summer's almost gone .
מקדם המורשת
לאחר מותו של מוריסון ה-Doors הקליטו שני אלבומים גרועים עם מנזארק כקול מוביל, והייתה לו אפיזודה קצרה בסוף שנות ה-90 בהרכב בשם Nite city, שזכור בעיקר בזכות אחד משיריו שנכתב על מוריסון וטען ש"ההירואין הרג את חברי הטוב ביותר".
מנזארק היה חבר הלהקה הפעיל ביותר בקידום ובשיווק המורשת שלה, לא תמיד בחינניות, והאוטוביוגרפיה שלו, "לייט מיי פייר", הייתה עמוקה פחות מזו של דנזמור, "ריידרז און דה סטורם".
אבל המורשת המוזיקלית שלו חלחלה לאורך השנים, למשל בסטרנגלרז שתרגמו נהדר את הצליל שלו לסוף שנות ה-70, דרך אקו והבנימן שאיתם הקליט בשנות ה-80 גם חידוש ל-People are strage של ה-Doors, ועד לשת"פים שלו עם מוזיקאי אלקטרוניקה כמו פאטבוי סלים ואינפקטד מאשרום שלנו.
בעשור האחרון מנזארק הופיע יחד עם קריגר בקונצרטים שבהם חידשו את שירי להקתם, במסגרתם הופיעו פעמיים בישראל.