כה צפוי. כה מיותר. שעות ספורות אחרי הרצח בסניף הבנק בבאר-שבע יצאו קולות עלומים שייחסו את הטירוף והרצח ל"הסתה" המתנהלת בימים אלה נגד הבנקים ואילי הון. אין ספק שאף דירקטוריון בנק לא התכנס וקיבל החלטה לומר את זה.
אפשר גם להניח, לפחות לקוות, שהרעיון להפוך את הטרגדיה לאמצעי השתקה ויחסי ציבור לא יצא מלשכות המנהלים הבכירים.
אבל הבנקים כל-כך טורחים למלא את סביבתם בהמוני יועצים, החל מעורכי דין ורואי חשבון, דרך אנשי עסקים וחברים מטעם ועד משרדי יועצי תקשורת, יחצ"נים, לוביסטים ומיני אינטרסנטים - עד שבכל פעם שנראה כאילו נופלת "הזדמנות", או אפשר להמציא אותה, מתעוררים ה"ספין דוקטורס" ומתחרים ביניהם מי יקצין יותר את אמירתו עד שיקבל כותרת ראשית. ואחר-כך להתגאות בזה בפני משלמי הריטיינר.
להתחכם למודעות והמרדנות הציבורית החדשה ולהאשים אותה ביצירת תשתית ליצירת רוצח קבוצתי - ולעשות את זה כעכברים בלילה, בעילום-שם! - זה אכן מספיק "סקסי" כדי לקבל כותרות, בתקווה שבהמשך זה יביא לסתימה כוללת של כל הפיות.
לפני חודש: אקירוב מאשים את יחימוביץ'
זה התחיל לפני הרצח, לפני חודש הופיע אלפרד אקירוב בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2, ואמר "אם לא נפסיק את ההסתה נגד הבנקים אנחנו הולכים לתהום". הוא תקף את ח"כ שלי יחימוביץ' והאשים אותה בשותפות להסתה.
זה המשיך בדברי שר האוצר יאיר לפיד בוועידת שוק ההון של "גלובס" השבוע: "הפכנו לחברה ששונאת עשירים ומצליחנים, וזה לא טוב". שונאת עשירים, מר לפיד? ממש לא. וכי מי, ובראשם כל בוחריך, לא רוצה להיות עשיר ומצליחן? זו לא חברה שונאת, אלא חברה מבקרת, דורשת שקיפות, שוחרת הגינות, אחריות, נשיאה שווה בנטל הכספי.
ההסתה המכוונת והאינטרסנטית נגד ציבור שהתעורר רק לפני שנים ספורות מתרדמה משתקת של עשרות שנים, והשימוש הנלוז במילים קשות שנועדו לסתום פיות החריפו כמה שעות אחרי הרצח.
זה בולט במיוחד באתר 1 NEWS: "מסע הרצח של איתמר אלון בבנק הפועלים הוא תוצאה קיצונית ביותר של מסע הסתה המתנהל מזה שנים נגד הבנקים ובעליהם. פוליטיקאים ועיתונאים, מפלגות ועיתונים, אשר התגוללו על הבנקים ועל מי שמכונים 'טייקונים' חייבים לערוך כעת חשבון נפש... משום שכפי שראינו יותר מדי פעמים, מילים עלולות להרוג".
שליח הבנקים הנצחי מרגיע
מי שדווקא גילה איפוק לכאורה במילותיו, תוך כדי שהוא שולח את המסר הנדרש, הוא השליח הנצחי מטעם הבנקאים ובעלי החוב הגדולים שלהם, עו"ד פיני רובין, שאמר בבוקר שלמחרת הרצח לגלי צה"ל: "עם כל הצער, זו מסקנה חפוזה מדי להגיד שהסתה כלשהי היא זו שהביאה לרצח", אך מיהר להוסיף: "בהחלט צריך לקיים דיון ציבורי ולמתן את הסיקור בתקשורת נגד אותם אנשי ממון, אבל שני הדברים לא קשורים אחד לשני".
מי שעוד הפעילה במכוון אמירה שנשמעת כאילו "צנועה", כאילו "מאופקת" היא יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', שפרסמה בדף הפייסבוק שלה סוג של וידוי: "אתמול ניהלתי ויכוחים מרים עם האנשים הקרובים אלי ביותר שביקשו שאעלה על דוכן הנואמים בכנסת ואקשור בין הרצח ובין העוני הגדול, בין הרצח ובין גריסת מעמד הביניים, בין הרצח ובין מחיקת החובות לטייקונים. סירבתי לעשות זאת", אבל בהמשך הקפידה להוסיף "וכן, יש קשר מוכח בין עוני ובין הידרדרות לפשע..". וכך המשיכה ח"כ יחימוביץ' בפוזה מיתממת להגיד-להאשים, אבל לעשות עצמה כלא מאשימה.
ולעניין הבנקאים: ההסתה הלא מכוונת נגד אלה שקמים נגדכם - לא תעזור. הרי זה לא רק הם, זה גם נגיד בנק ישראל. בינואר השנה "פישר כינס את כל ראשי המערכת הבנקאית וקיים עמם שיחה חריפה. במהלך השיחה נזף פישר בראשי הבנקים עקב שכרם הגבוה וקרא להם להפחית עמלות ולהתנהל באחריות ובשקיפות".
הלוואות בקליק
בכל מקרה, הטינה הציבורית נגד הבנקים והחיכוך הבעייתי, עומדים בפני החמרה ככל שתימשך המגמה של הבנקים להקטין אשראי לעסקים הגדולים ולהגדיל אותו משמעותית למשקי בית. ונוציא מזה לרגע אפילו את הגידול המאיים במשכנתאות. יש מחיר, לפעמים כבד, לעידוד לקוחות לקחת עוד ועוד אשראי (יקר), ולהשתמש במסגרת האשראי שהבנק "מעניק" למרות מחירה הכבד ללקוח.
יש מחיר, שילך ויכביד, לעובדה הנוכחית שהארץ מוצפת בפרסומות לעידוד לקיחת אשראי. "בקליק אחד תקבל 140,000 שקל", "בטלפון אחד נממן לך חתונה, בר מצווה וטיול משפחה ליורודיסני...".
הלוואות למשקי בית גדלו מ-87.9 מיליארד שקל ב-2009 ל-98.3 מיליארד ב-2012. יש מחיר לעובדה שסך האשראי הקמעונאי בבנקאות עלה מ-259.3 מיליארד ב-2009 ל-340.5 מיליארד ב-2012. לעובדה שסך האשראי הקמעונאי מסך האשראי עלה מ-36.2% ב-2009 ל-40.6% בשנה שעברה. הגדלת הקשר עם המוני לוקחי אשראי, בניגוד לנטיית העבר להעניק יותר ויותר לכמה בעלי עסקים גדולים, דורשת שינוי יסודי בבנקאות, לא רק בעמלות ובמרווחי האשראי המופרזים, שמראים פער גדל ולא סביר בין ריבית על הפקדה לריבית על הלוואה.
מדובר בדרישה הציבורית הנמשכת, והלא נענית, לקשר סביר יותר בין הבנק ללקוח. תתריעו, תודיעו, תכתבו, תתקשרו בטלפון ותגידו כשאתם הולכים לא לכבד המחאה, שאתם בדרך לבלוע את כרטיס האשראי. זו דרישה, לא הסתה. זו דרך-ארץ. אלה יחסים. בין לווה למלווה. בין בנק ללקוח.