רצח 4 האזרחים אתמול (ב') בסניף בנק הפועלים בבאר-שבע עורר תגובות נסערות, ובעיקר מבולבלות, בשיח הציבורי. מה שנראה היה בתחילה כשוד בנק שהסתבך, הפך למסע רצח חסר מעצורים על-ידי אדם, שתווית אי-השפיות הודבקה לו במהירות שיא.
שהרי מדובר לכאורה במעשה המדבר בעד עצמו: אם הוא רצח 4 אנשים תמימים ללא סיבה וללא הצדקה - הרי שמדובר בוודאי במשוגע.
העובדה שלאחר הרצח שם הרוצח, איתמר אלון, קץ גם לחייו שלו, מאפשרת לנו לעשות בתווית השיגעון שימוש בלתי מבוקר, שלא יהיה כל מחיר בצידה: אם היה הרוצח נותר בחיים, הוא עוד היה עלול לעשות בה שימוש כדי לחמוק ממשפט, בשל אי-כשירות נפשית לעמוד לדין.
רוצח מטורף; משוגע; לא שפוי; "עשב שוטה". הריטואל הזה חוזר על עצמו בכל אירוע קטלני, שאיננו נכנס לאחת הקטגוריות שהחברה מוכנה לקבל.
למשל, פיגוע לאומני. לפי החוכמה המקובלת, אם זה רצח ממניעים לאומניים, בוודאי אין כאן שום טירוף, אלא שנאה טהורה, גזענות, מאבק טרוריסטי, אנטישמיות. או למשל, פעולה מלחמתית. בזירת הקרב אדם יכול לכוון את כוונת הרובה שלו ישירות אל ראשו של אדם אחר, ולסחוט את ההדק. המשפט יפטור אותו מאחריות פלילית בלא צורך בהדבקת תווית של טירוף למעשיו. להיפך, סביר להניח שבמקרים מסוימים הוא יוגדר כפטריוט ואולי אף יקבל צל"ש.
גם מעשי רצח הנעשים בתוך מסגרות אנושיות סגורות, שההיגיון הפנימי המעוות המנחה אותם מתקבל בהבנה בדעת הקהל, אינם מוגדרים כמעשי טירוף. למשל, חיסולים בעולם העברייני: "רצח בעולם התחתון" היא כותרת שהתגובה הרגשית של הציבור כלפיה, דומה לדיווחים על הקרבות בסוריה. אנשים רעים הורגים אלה את אלה, אפשר להמשיך בשגרת ארוחת הבוקר.
להבדיל, גם גברים הרוצחים את נשותיהם אינם מוגדרים כמטורפים, אלא כמי שאיבדו את עשתונותיהם ברגע אחד ואת יכולתם להתמודד עם בת-הזוג, שלעתים יכולה לשגע.
אם הרצח נעשה על רקע שכונה בעבר "רומנטי" או מוסבר בהגנה על "כבוד המשפחה", המשפט הפלילי מסייע לקטלג את התופעה באמצעות המונח "קינטור". כלומר, הקלה עונשית לגבר נוכח אי-נאמנותה של אשתו.
אטימות והתעמרות מצד רשויות המדינה
אבל למסע הרג כפי שאירע בבנק בבאר-שבע מודבקת מיד תווית הטירוף. אחרת, הציבור אינו יכול לספק לעצמו הסבר למעשה. הקורבנות הרי חפים מפשע. מה היה חטאם של מנהלי הסניף - שסירבו לתת לרוצח הלוואה של 6,000 שקל?
מיד קמים גם האינטרסנטים המזהים את ההזדמנות, וזועקים: ההסתה נגד הטייקונים, נגד בעלי ההון, נגד הבנקים וחברות הענק היא שהעבירה את הרוצח על דעתו.
הקישור הלוגי בין הלחצים הכלכליים הממשיים והנפשיים שאליהם נקלע הרוצח, לבין הרצח, לגיטימי אם הוא משרת אינטרס המפנה אצבע מאשימה כלפי המחאה החברתית. אבל לטעון את ההיפך? שהיד הקפוצה של הבנק ביחס ללקוחותיו החלשים, לעומת רוחב-היד שלהם כלפי הטייקונים - היא זו שהובילה את הרוצח לאובדן עשתונות? זה לא יעלה על הדעת.
המהירות שבה אנו ממהרים להדביק תווית של "טירוף" למעשי רצח כאלה, מבקשת לברוח מהאפשרות שלא מדובר באי-שפיות, אלא באדם שנדחק אל הקצה.
רצח הוא מתועב, ואין לו הצדקות. לעולם. אבל עשויות להיות לו סיבות. אטימות והתעמרות מצד רשויות המדינה, בנקים ומוסדות נוספים התוחמים את יכולותיהם הכלכליות של רוב אזרחי המדינה, עלולות לשמש סיבות המביאות אנשים לבצע מעשים קיצוניים. למשל, מסעות הרג דוגמת איתמר אלון, או התאבדות דוגמת משה סילמן.
הגדרתם כבלתי שפויים משמעה המשך הבריחה מאחריות. בלא אחריות ושינוי השיח, חוששני, ישובו המטורפים לתקוף.