תאריך הנעת הרפורמה ברשות השידור נדחה שוב. שלשום (ד') קיבלו הצדדים הודעה כי התאריך העדכני, לאחר שורה ארוכה של דחיות, הוא תחילת יולי. ההסבר לכך הוא העובדה שהאוצר מעכב שוב את אישורו הסופי להסכמי העבודה החדשים ברשות השידור. הסיבה הרשמית היא הצורך של האוצר בעוד זמן כדי להעמיק במסמכים שכבר נחתמו על-ידי העובדים והנהלת הרשות.
אלא שאין בקיאים מפקידי האוצר בכל מספר ומספר במסמכים. הסיבה האמיתית היא שבאוצר לא שלמים עם הרפורמה כפי שהיא נראית היום, ויתרה מכך, מאשרים גורמים באוצר, הם לא מאמינים שהאנשים שמנהלים היום את רשות השידור הם האנשים הנכונים להפקיד בידיהם מהלך כה דרמטי, שעלותו 700 מיליון שקל.
אבל אלה הן לא רק תחושות בטן, שלא מאפשרות את ההכשר של האוצר. מסביב הולך ומתהדק החבל סביב צווארה של רשות השידור. הקריאות לסגירתה, שעלו בוועדת הכלכלה השבוע, ובהמשך בציטוט מפיו של השר הממונה גלעד ארדן, מצטרפות לדוח משמעותי וקשה שהולך ומתגבש במשרד מבקר המדינה באשר לרשות.
באוצר מנסים לעכב את החתימה על הרפורמה ככל שאפשר, גם כי הם מריחים - ואולי גם מזהים איתותים ישירים - למהלך דרמטי מכיוון הממשלה. אחרי 45 שנה של קיום ושש שנים של דיונים על הרפורמה, נדמה כי השידור הציבורי הישראלי קרוב מאי-פעם לקיצו.
אישוש לדברים ניתן לראות בפוסט בפייסבוק שכתב אתמול (ה') ארדן: "אני מודע לעיוותים בשיטה הנוכחית של גביית האגרה וההכרח לשנותה. אני גם ער לכך שהתמורה לאגרה איננה מספקת, וזה כנראה האנדרסטיימנט של השנה. יש לי אחריות ומחויבות לבחון היטב את כל החלופות והמגבלות החוקיות שיש להסדיר כדי שנעניק לציבור שידור ציבורי איכותי וראוי.
"מוקדם לדעת מה יוליד יום, אבל על דבר אחד אני מתחייב: מה שהיה הוא לא מה שיהיה. לסיום, למה צריך שידור ציבורי? יש לי שתי מילים לומר לכם: רוני מיילי".
בשנת 2007 הגישה חברת הייעוץ TASC דוח מפורט ליו"ר רשות השידור דאז, משה גביש, ולמנכ"ל הרשות, מוטי שקלאר. המטרות שהוצבו היו רלוונטיות ואיזון כלכלי. בין הרפורמה שהוצעה אז, שהיוותה תוכנית חומש להתאמת הרשות לימינו, לבין מה שנחתם באחרונה ואמור לצאת לפועל לאחר אישור האוצר - יש דמיון מועט מאוד.
הרפורמה מיושנת
"הרפורמה הייתה מהלך מורכב עם כמה רגליים, ולא רק פיטורי עובדים", אומר היום משה גביש ל"גלובס". "הנדבך הראשון ברפורמה היה הצעת חוק שעברה בקריאה ראשונה, והרעיון היה להרחיק את רשות השידור מהפוליטיקאים. כשמונה השר החדש, יולי אדלשטיין, הוא החליט שהוא לא רוצה להרחיק את זה מהפוליטיקאים ושכנע את הממשלה לדחות את זה. ברגע שהיו"ר הוא מינוי פוליטי והמנכ"ל הוא מינוי פוליטי, ברור שלפוליטיקאים יש פתח להתערב בתכנים ובמינויים שתחתם".
גביש קיבל לידיו את הרפורמה ובתוך כמה חודשים אף הביא את הצדדים, כולל את ההסתדרות, לחתימה עקרונית. אלא שאדלשטיין רצה למנות יו"ר "משלו", הביא להתפטרותו של גביש, והמהלך החל לעבור ידיים.
בשנים שעברו מאז הלכו ונשרו חלקים מהותיים מההצעה של TASC. מהותיים כל-כך, עד שגורמים מעורים בעניין אומרים ל"גלובס" כי הרפורמה במתכונתה הנוכחית לא תביא להבראת הרשות.
פרט לניתוק מהפוליטיקאים, מי שלא הגיעו לקו הסיום הן בעיקר ההצעות שהתייחסו למהות ולמטרת הרשות והמבנה שלה. ב-TASC הציעו שינוי מבני, שיכלול הקמת חטיבת חדשות אחת שתכלול את הרדיו והטלוויזיה גם יחד. מדובר בסעיף שהוגדר "חיוני".
החטיבה הזו הייתה אמורה להיות מנוהלת פנימית על-ידי הרשות, בעוד שכל הפקות התוכן האחר - דרמה, תעודה ובידור - ייצאו להפקה בשוק. הדבר היה מביא למיקוד בעשייה ולחיסכון של מאות מיליוני שקלים.
TASC גם המליצה על הכפפת כל המערך הטכני לעורך ראשי מתחום העיתונות. כיום, בניגוד לעמיתיו בחברות החדשות האחרות, חייב העורך אישור של מערך הטכנאים כדי לנייד צוותים ועובדים. פעמים רבות אין התאמה בין המשמרות לבין הצוותים, ונוצר בזבוז רב.
הנהלת רשות השידור ביקשה לבטל את הסעיפים המבניים. לפני 4 שנים זומנו אנשי TASC להציג את עמדתם על הרפורמה בפני לשכת ראש הממשלה. הם הסבירו כמה אקוטי לשמור עליהם, עד כמה מדובר בלב לבה של הרפורמה ובהצלחתה, ונאמר שם במפורש כי ללא הסעיפים האלה, אין טעם לקיומה של רשות השידור. אבל הלשכה קיבלה את עמדת ההנהלה, שסתרה את כל מה שטענו המומחים.
"צריך רק 900 איש"
מה שכן נשאר נגע רק לעניין התפעולי ולכוח-האדם. הורדה של 700 עובדים מהמצבה והורדה של הוצאות השכר ב-60% נשארו. ההשקעות הטכנולוגיות והשדרוג הדיגיטלי נשארו. ההתכנסות למספר מוקדים נדל"ניים נשארה כתפיסה, אם כי אין בפועל אין התקדמות במהלכים.
"הרפורמה הייתה נכונה לפני 5 שנים", אומר גביש. "מאז קרו דברים משמעותיים בתחום המדיה - יו-טיוב, חברות הכבלים שמוכרות ערוצים והאפליקציות. אנשים יפסיקו לראות טלוויזיה, התכנים עוברים לפלטפורמות אחרות. היום הם הולכים להקים ערוץ טלוויזיה כמו שהקימו בשנות ה-60', עם כוח-אדם רב ממה שהיה אז. היום צריך לעשות הפרדה בין הרדיו לטלוויזיה. לרדיו צריך לקבל מכשור חדש, לקצץ 25% מכוח-האדם. זאת, מבלי לבטל אף תחנת נישה שלו".
גם גביש מסכים שהיה צריך לזקק את ערוץ 1 לכדי חברת חדשות שתהווה את הבסיס. "צריך לעשות בערוץ 1 רפורמה עמוקה, שתוצאתה הסופית היא חטיבת החדשות ועוד גרעין של 100-150 איש שיעסקו בניהול ההפקות החיצוניות. היום רוצים שברשות השידור יהיו 1,350 עובדים, כשכל מה שצריך באמת זה לא יותר 900 איש, כש-600 מתוכם ברדיו והיתר בטלוויזיה".
- אז מה צריך לעשות?
"לסגור את הטלוויזיה. אם יעשו את הרפורמה כמו שעכשיו עושים אותה, השידור הציבורי לא ישתפר. לפני שעושים רפורמה צריך לראות אם ההנהלה מוכנה לעשות את זה. בית המשפט העליון קבע כי לרשות השידור אין יותר חזקה למינהל תקין. אני חושב שההנהלה הזו לא יכולה להוביל את הרפורמה. הרפורמה של היום לא מתאימה למה שהיה אז. אם עושים את הרפורמה כפי שהיא נראית היום, עדיף לסגור את הטלוויזיה".
למרות הקריאות לסגירה, ברור שיהיה מחיר על ביטול של ערוץ טלוויזיה ציבורי. "אני חושש מסגירה", אומר היום המנכ"ל לשעבר יאיר אלוני, "אחרי מה שייסגר לא ידוע מה ייפתח. צריך לעשות תיקונים בחוק רשות השידור, אין ויכוח.
"מצד שני, אני לא יכול לשאת את כל הזבל שמשודר היום בערוצים המסחריים. עוד ריאליטי ועוד ריאליטי. יש בעיה של תוכן. סגירה של ערוץ 1 תעביר אל זכייניות הערוצים המסחריים את כל העומס, אף יותר ממה שיש להן היום".
גורמים ברשות השידור הגיבו לדבריו של גביש ואמרו כי "מר משה גביש מעולם לא היה עיתונאי או איש תוכן, אך הדבר איננו מפריע לו להתיימר ולהשיא עצות לקוראי 'גלובס' ולפוליטיקאים חברי ועדת הכלכלה של הכנסת.
"עינו של גביש צרה בכך שההנהלה הנוכחית של רשות השידור הצליחה להביא לביצוע הרפורמה בתוך פרק זמן קצר יחסית, בעוד שכהונתו של גביש התאפיינה בדריכה במקום בכל מה שקשור לרפורמה. דבריו של גביש נובעים משיקולים פוליטיים צרים ביותר ולא משיקולים עניינים ומקצועיים".
בעולם: קריאות לביטול האגרה ושילוב פרסומות
לשידור הציבורי בישראל יש מאפיינים ייחודיים, אבל מורת-הרוח כלפי רשויות השידור מורגשת מאוד ברחבי העולם בימים אלה. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שברוב המקומות הציבור הרחב משלם אגרה ומממן מכיסו את גוף השידור, שסובל ממצוקות דומות באשר הוא.
המודל האולטימטיבי לשידור ציבורי מפואר היה תמיד ערוץ BBC הבריטי. והנה, גם כאן, נראה כי נמצא המקום באימפריה שעליו שוקעת השמש.
זו לא רק עליית השמרנים לשלטון ששוב מעלה את התנגחויות ברשת ולא רק פרשות הניצול המיני האיומות וטענות לבזבזנות. זהו גם הרייטינג.
השנה, לראשונה, חטפה רשת ITV, באמצעות סדרות כמו "דאונטון אבי", משבצת יום ראשון בערב, שנשלטה על-די ה-BBC במשך עשרות שנים. הציבור, שרואה דרמות תקופתיות מפוארות כמו שפעם רק השידור הציבורי יכול היה לתת, לא רוצה לשלם עוד אגרה.
הבריטים לא לבד. בניו-זילנד ובסלובקיה בוטל לחלוטין תשלום האגרה. בסלובקיה עבר הנטל לתקציב המדינה. הצעות חוק לביטול אגרה מועלות, בעיקר על-ידי הימין, במדינות כמו פולין, סרביה ואירלנד.
גם בישראל עולות טענות נגד האגרה, בעיקר לנוכח הגבייה האגרסיבית, וארגונים כמו "עורו" שמו את הנושא בראש מעייניהם. אולם, באף מקום אין קריאה ממשית לסגירת השידור הציבורי, אלא בעיקר לקצץ בו ולמצוא לו מקורות מימון אחרים.
במדינות רבות לא מהססים לשלב פרסום בשידור הציבורי, במינונים מוגדרים. אפילו בדנמרק, אשר כמו במדינות סקנדינביות אחרות הערוץ הציבורי חזק מהמסחריים, יש 10% פרסום, בבלגיה 22.2%, ובאירלנד 54.4% מהמימון הוא מפרסום.
רק ביפן, 100% מהמימון של השידור הציבורי הוא מאגרה - אולם התשלום שם הוא וולנטרי, ומי שלא מעוניין לשלם, לא חייב.
בארצות-הברית 60% מהשידור הציבורי (PBS) ממומנים על-ידי גורמים פרטיים ופרסום. מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד מצא כי לציבור ברחבי העולם יש קשר לשידור הציבורי כל עוד הוא חש שהוא מייצג את האינטרסים שלו ולא של מפרסמים או פוליטיקאים. במקרה כזה לא אכפת לו לשלם.
באותו מחקר נמצא כי במדינות רבות, כמו באוסטרליה למשל, הקהל המעודכן והמעורה ביותר בענייני היום הוא מקרב צופי הערוץ הציבורי ABC.