אחד הכשלים המרכזיים בתוכנית העסקית של בטר פלייס שקרסה השבוע, היה אי יכולתה לחזות את טריקת הדלת שבה קיבלו אותה ציי הרכב בישראל. ציי הרכב הללו רוכשים כ-80 אלף כלי רכב חדשים בשנה ביותר מ-7 מיליארד שקל, ואפילו 5% מהרכישות היו יכולות לשגר את בטר פלייס לדרך מוצלחת. אלא שמתוך מאות ציי רכב, שחתמו בשנים האחרונות על "מזכרי כוונות" לרכישת רכב חשמלי, רק ציים בודדים מימשו את הכוונות בפועל וגם אז הזמינו יחידות בודדות.
הסיבה היא ניגוד האינטרסים הבסיסי, שקיים בין המעבידים - שמספקים את הרכב הצמוד - לבין העובדים, שמקבלים את הרכב ונוהגים בו בפועל. מנקודת המבט של המעביד, השיקולים החשובים בבחירת רכב לעובד הם העלויות החודשיות, שרובן מורכבות מצריכת הדלק. העובדים, לעומת זאת, אדישים לצריכת הדלק (יש דלקן), ומתחשבים בעיקר בגובה מס "שווי השימוש" החודשי שהם משלמים, שנגזר ממחיר הרכב.
הרכב החשמלי של בטר פלייס פנה אמנם לליבם ולכיסם של המעבידים באמצעות עלויות שוטפות נמוכות דרמטית משל רכבי בנזין, אך מבחינת העובדים - שאותם אי אפשר להכריח לבחור ברכב חשמלי - החסרונות בטווח ובשימושיות עלו על היתרונות.
לעומת זאת לתעשיית הרכב "הרגיל" יש הרבה ניסיון בשוק הציים והיצרנים והמשווקים יודעים, כי שביל הזהב של המכירות עובר במקום בו פוגשים האינטרסים של מפעילי הציים את אלה של מקבלי הרכב הצמוד.
הסקודה ראפיד החדשה היא דוגמה טובה למכונית שכוונה מבראשית לאותו מפגש אינטרסים בין עובדים למעבידים. זה מתחיל בעיצוב אירופי, מוצק ומלוטש, שנמתח לאורך מכובד של 4.48 מ'. העיצוב אמנם לא מושך תשומת לב ברחוב אבל הראפיד לא משרה רושם של מכונית דלת-תקציב ולא מבשרת לסביבה כי הנוהג בה הוא עובד זוטר בחברה. חישוקים מעט נאים יותר מאלה התקניים וכמה תוספות קוסמטיות יכולים היו לשפר את המצב אפילו יותר. כך או כך, השאלה הנפוצה ביותר שבה נתקלנו במהלך המבחן היא "האם זאת האוקטביה החדשה?".
ספיגת זעזועים מטלטלת
הכניסה לתא הנוסעים מעניקה רושם של משפחתית פול-סייז לכל דבר. מרווח הברכיים מאחור מכובד, מרווח הראש נדיב והתא כולו מעניק תחושה מרווחת בלי קימורים מיותרים ובלי התחכמויות של המעצבים על חשבון הנוסעים. מרווח הכתפיים של הנוסע המרכזי במושב האחורי דל למדי בשל הרוחב הצר יחסית של המכונית אבל הוא עדיין יכול להכיל נער מתבגר בגודל סביר.
כמקובל אצל סקודה, תא המטען עצום בגודלו; עם נפח זמין של 550 ליטר ודלת תא מטען שמתרוממת אל-על ביחד עם החלון האחורי, המכונית הזו יכול לשמש ללא קושי כתחליף סטיישן ולשנע מטענים בממדים חריגים.
עמדת הנהג של המכונית מזכירה שאין ארוחות חינם - בוודאי לא כאשר מדובר בקבוצת פולקסווגן. העיצוב אמנם מודרני ויעיל כמקובל בכלי הרכב של הקבוצה הגרמנית אבל אין בנמצא אפילו משטח פלסטי רך אחד והאבזור אינו עשיר כמו במשפחתיות הדור האחרון מאירופה, יפן וקוריאה, שעולות כעשרת אלפים שקל יותר.
החיסכון בולט גם באגף השלדה. המכונית לא מצוידת במתלים המתוחכמים של הג'טה והגולף אלא במערך פשוט למדי והתוצאה היא ספיגת זעזועים די מטלטלת על מהמורות עירוניות קשות. ככל שעולה המהירות משתפרת נוחות הנסיעה וזו מכונית יציבה ונוחה בשיוט בין עירוני. ההיגוי סביר אם כי לא חד במיוחד, תגובות השלדה מדויקות אבל לא מלוטשות ובסך הכול היא תענה על הציפיות הדינמיות של נהגים לא אנינים, ששורפים הרבה מאד קילומטרים בחודש.
בכל הנוגע למערכת ההנעה, פולקסווגן דווקא הפגינה נדיבות. מכונית הציים הצ'כית הזולה הזו מצוידת בשמנת הטכנולוגית של הקבוצה: מנוע TSI מתקדם בנפח 1.4 ליטר, שמייצר 122 כ"ס ו-20 קג"מ ומשודך לדור האחרון ומשופר של תיבת ה-DSG של פולקסווגן. לשם השוואה, כדי לקבל את המנוע הזה בגולף או בג'טה החדשות צריך לשלם יותר מ-140 אלף שקל. השילוב של מנוע עתיר מומנט, תיבה אוטומטית זריזה ומשקל עצמי נמוך יחסית יוצר כמויות מפתיעות של FUN.
משפחתית הציים האפרורית מאיצה מאפס ל-100 קמ"ש ב-9.5 שניות בלבד - מהר יותר מהג'טה המקבילה ומרוב המשפחתיות פול-סייז - והאמיצים יכולים להפליג אל מעבר ל-200 קמ"ש. היא סוחבת במרץ בעליות תלולות, משלימה עקיפות בביטחון ומשייטת ברגיעה ב-140 קמ"ש.
הביקורת שלנו מתמקדת בשתי נקודות: ביצועים נמרצים שכאלה ראויים לגלגלים/צמיגים יותר מכובדים מחישוקי ה-15 אינץ' עם צמיגים בחתך 60' של הדגם הבסיסי וגם רמת הרעש גבוהה משמעותית מבדגמי הדור האחרון של פולקסווגן.
צריכת הדלק היא המקום שבו האינטרסים של הבוס חוזרים לתמונה: הממוצע המוצהר הוא יותר מ-17 קילומטר לליטר בממוצע ונהג אחראי לא יתקשה להפיק 15 קילומטר לליטר בנהיגה יום-יומית. בשלב זה שואלים נהגי הליסינג את השאלה המתבקשת "ואיך היא בשטח?". מצטערים. לא הספקנו הפעם לקחת אותה לדרכי עפר, דיונות ואגני בוץ. אולי בפעם אחרת.
סקודה ראפיד מצאה את שביל הזהב בין האינטרסים של הבוס ושל העובד והתוצאה היא מכירות של כמעט 1,400 יחידות בישראל בקצת יותר מחודשיים - רובן לציי רכב. היא אמנם לא מרגישה עשירה ומתוחכמת כמו משפחתיות הדור האחרון אבל יש לה שימושיות מרשימה, מנוע/גיר מתוחכמים ומרץ מפתיע וכל זה במחיר מחירון רשמי של כ-115 אלף שקל, שיקצץ כמו מאות שקלים משווי השימוש החודשי ומעלות הליסינג החודשית.
אם מוסיפים לזה צריכת דלק מצוינת, שתפייס אפילו את ה-CFO הקשוח ביותר, מקבלים מכונית שאמנם לא פונה אל הרגש אבל היא מתמודדת רצינית על התואר "מלכת הרציו".
חלק מהמתחרות
פיז'ו 301 / סיטרואן אליזה
בטווח של כ-110 עד 115 אלף שקל מציעה פיז'ו סיטרואן את הדגמים האוטומטיים של פיז'ו 301 וסיטרואן אליזה. המנוע אינו מתוחכם כמו ביריבה הצ'כית אבל זו מכונית שמציעה הרבה אבזור תמורת הכסף.
יונדאי I25 / קיה ריו
האחיות לבית יונדאי וקיה מובילות את המכירות בפלח המשפחתיות הקומפקטיות בזכות מחיר נוח - כ-110 אלף שקל - מנועים זריזים למדי ואבזור מכובד בגרסאות הגבוהות. הן קצרות יותר מהראפיד ואינן מרווחות כמוה אבל הן נחשבות סופר-אמינות.
MG350
115 אלף שקל הוא מחירה של המשפחתית הסינית הראשונה בישראל. זו מכונית עם ממדים חיצוניים ופנימיים מכובדים, עיצוב עדכני ורמה יוצאת דופן של אבזור בפלח המחיר הזה. הטכנולוגיה פחות עשירה וכוללת מנוע 1.5 ליטר בהספק 105 כ"ס