במקרה שהגיע ל-3 ערכאות בבתי המשפט בישראל, ניסו 3 בנים לאישה אלמנה, שנפטרה בינתיים, לתבוע מעיזבון אביהם את כתובתה, לה הייתה זכאית האם בעת שהתאלמנה.
בית המשפט לענייני משפחה, שם נדונות תביעות שכאלה, קבע כי לילדי האלמנה מגיע מלוא סכום הכתובה. מאחר שסכום הכתובה נרשם בלירות, הצמיד בית המשפט את סכום הכתובה למדד המחירים לצרכן, וזיכה את ילדי האלמנה ב-189 אלף שקל.
סכום זה לא סיפק את התובעים, שטענו כי יש להצמידו גם לריבית במשק, שהייתה נהוגה לאורך השנים, ועל כן מגיע להם סכום של כמעט חצי מיליון שקל. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם בעניין זה - והם הגישו ערעור לבית המשפט העליון.
השופט אליקים רובינשטיין, שדן בערעור, הגדיר בהחלטתו באופן ברור ותקדימי כיצד יש לשערך את הכתובה באופן כללי. במקרה שהובא בפניו דחה בית המשפט את הערעור, וקבע כי הסכום שיקבלו התובעים יהיה בסך 189 אלף שקל.
לפי עו"ד ליטל יעקובוביץ'-דראי, מוסד הכתובה נוצר מלכתחילה למען שתי מטרות עיקריות: האחת היא לחזק את יציבות מוסד הנישואים ולגרום לבעל הרוצה לגרש את אשתו "לחשוב פעמיים" לפני שהוא עושה זאת; והשנייה - במקרה של פטירת הבעל, מטרת הכתובה היא להבטיח עתידה של האישה.
"למעשה", אומרת עו"ד יעקובוביץ'-דראי, "יש להסתכל על הכתובה כעל חיוב כספי, על כל ההשלכות הנובעות מכך. עם זאת, שאלת ההצמדה למדד לא זכתה עד כה לדיון מקיף, והעמימות בעניין הייתה רבה, גם בקרב הפוסקים והדיינים בבתי הדין הרבניים".
אשר לריבית, אומרת עו"ד יעקובוביץ'-דראי, נקבע כי "גם במקרים בהם יש לשערך את הכתובה, ואפילו להצמידה במלואה למלוא עליית שיעור המדד, אין מקום לפסיקת ריבית, כיוון ששיערוך הכתובה לא נועד להעשיר את האישה, אלא לשמר את ערכה הריאלי של הכתובה".