"סופר נני", יום ב' 21:30, ערוץ 2 קשת
מיכל דליות עושה רושם של גברת חביבה למדי. יש לה גם ידע מקצועי בתחומה, ואתן לה גם את הקרדיט על רצון טוב לעזור למשתתפים ב"סופר נני". זאת ועוד: מבחינה טלוויזיונית, מדובר בתוכנית לגיטימית, ובכל זאת קשה לי איתה מאוד.
ההצצה אל תוך חייה המבולגנים של משפחה "מתפקדת למחצה", שעלתה מארצות-הברית לישראל ושלא מצליחה להתמודד עם המרחב המשפחתי החדש (בינינו, אני לא קונה את זה: בית מוזנח אינו תולדה של קיום עוזרת או היעדרה, אלא של אופי. כולנו מכירים משפחות שגידלו לא מעט ילדים בצפיפות ובתנאים לא פשוטים, ועדיין שמרו על בית מסודר ונקי) - ובכן, ההצצה הזאת מביכה אותי.
העסקה ברורה, והיא עומדת בבסיסן של רבות מתוכניות הריאליטי: חשיפה תמורת עזרה. לך יש מצוקה? לנו יש צורך בחשיפה קורעת-לב מול המצלמה. תן לנו לתעד את נשמתך המיוסרת - ואנחנו נציע לך גאולה. לכאורה.
למה לכאורה? כי אחרי שהאובייקט חושף את המרחב האינטימי שלו, הוא עלול לגלות כי כוחה של הגאולה פג ברגע שהמצלמות כבות. אלא שאז כבר מאוחר מדי.
מילא ההורים שמסכימים (ולפעמים אפילו משתוקקים) להיחשף. מי יגן על ילדים מפני השגיאות של הוריהם?
הרי כל מה שמצולם ומשודר לעולם לא נמחק. הוא יחכה לילד הפרוע, המוזנח לעיתים, בקצה כל חיפוש בגוגל שיישא את שמו מעתה ועד עולם. בנות ובני זוג פוטנציאליים, מקומות עבודה שאולי לא יסתפקו בקריאת קורות-החיים שלו, בכל מקום עלול לקום עליו עברו הלא מוגן. ויתור שכזה על פרטיות הוא לגיטימי (גם אם מטופש) עבור אדם מבוגר, אבל מה אשמים הילדים?
אז מיכל דליות היא אישה טובה, באמת. גם "סופר נני" הוא מוצר טלוויזיוני סביר בהחלט, אז למה אחרי צפייה בפרק הראשון לעונה איני מרגיש דבר זולת מבוכה?