לפני 10 שנים, כשמפלגת הצדק והפיתוח זכתה בפעם הראשונה בבחירות בטורקיה, ראש המפלגה, רג'פ-טאיפ ארדואן, לא יכול היה לעמוד בראש הממשלה שהקים, משום שהיה תחת קלון. ארדואן נידון לשמונה חודשי מאסר בעוון "הסתה אסלאמיסטית" וריצה בפועל ארבעה חודשים. רק אחרי שחלפה תקופת הקלון יכול היה ארדואן לקחת לידיו את מושכות השלטון. באותם ימים הוא הבטיח להיות ראש ממשלה של הטורקים כולם.
המערכת הפוליטית בטורקיה התנהלה עד אז תחת צילם הכבד של הצבא והגנרלים. המדינה החילונית כפתה את עצמה על הכלל, ולא בחלה באמצעים כדי להבטיח את המשך ההגמוניה שלה: דיכוי פוליטי בחסות החוק ומעבר לכך, הגבלות חמורות על חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש הפולחן ושורה של הפיכות שהובילו הגנרלים כשהמערכת הפוליטית התקשתה להשביע את רצונם. לא אחת כונתה מכונת השלטון הזו - פונדמנטליזם חילוני.
כשאחז ארדואן במושכות השלטון (מארס 2003), הוא הבטיח "טורקיה אחרת". את חופש הפולחן האיסלאמי שכה היה חשוב לו הוא קשר לחופש הביטוי. את הקידמה הכלכלית שידע כי טורקיה כה זקוקה לה כדי להשתלב בעולם המודרני הוא קשר לסטנדרטים מערביים.
כדי להשיג את כל אלה הוא הבטיח לפנות מערבה לעבר האיחוד האירופי, והחל בתהליך הצטרפות למועדון המתקדם הזה בבריסל. תהליך שעיקרו היה ביטול מערכות הבלמים והאיזונים שהבטיחו את העליונות החילוניות בטורקיה והפיכתה לדמוקרטיה בסטנדרטים מערביים. מדינה שבה הצבא דואג לביטחון ואת הפוליטיקה מנהלים רק אזרחים.
וכך הפך ארדואן באותם ימים לתקווה הגדולה הן של כוהני הדת ואנשי העסקים בטורקיה וגם של החוגים הליברלים והמשכילים. מי שנאלצו עד אז לשקול כל מילה וביטוי מפחד השלטון חשו לפתע כמי שהשתחררו באחת מהאזיקים. המעטים שטענו, שארדואן מסתיר אג'נדה חבויה, משתמש בתהליך הקבלה לאיחוד האירופי, ופועל ליישום רפורמות פוליטיות וכלכליות כדי לאפשר בסופו של דבר פרקטיקות אסלאמיסטיות, נדחו בבוז.
חברות ב-"20 הכלכלות החזקות"
בעשר השנים שחלפו מאז עלה לשלטון שינה ארדואן את פניה של טורקיה מקצה לקצה. תחילה הוחזר הצבא לקסרקטינים ונושל מכל המערכות האזרחיות שאפשרו לגנרלים להתערב ולהשפיע על המערכת הפוליטית. בהמשך, כשחש בטוח דיו פתח בהליכים פליליים נגד שדרת הפיקוד הוותיקה, שרובה כלוא היום בבתי-סוהר.
משהוסרו המגבלות האלה, ארדואן הוביל שורה של שינויים חוקתיים שמטרתם להקל על אזרחי טורקיה המוסלמים לקיים את מצוות הדת, כשבד בבד הוא מוביל את טורקיה לחברות במועדון "20 הכלכלות החזקות" בעולם. בעשר שנות שלטונו התמודד ארדואן בשלוש מערכות בחירות, וכל פעם זכה למספר גדול יותר של קולות. כך - פרט לשינויי חוקה הדורשים רוב של שני-שלישים בפרלמנט - הוא יכול היה להעביר בבית הנבחרים כל חוק. ואת העוצמה הזו שצבר ארדואן ניצל ומנצל עד תום.
וכך, ארדואן מתעלם מיריביו ומתנכל למבקריו! העיתונות בטורקיה של ארדואן נרדפת, וחופש הביטוי מוגבל. אמנם ארדואן שינה את פניה של טורקיה, אך לא את מהותה. הוא עצמו הפך מנרדף לרודף והמדינה הטורקית החילונית הפכה מרודפת לנרדפת. אמצעי הדיכוי נותרו זהים!
ולהפגנות בטורקיה - העוצמה המוגזמת שהפעילה המשטרה נגד מתנגדי הבנייה בפארק גזי (הטיילת) שבכיכר טקסים באיסטנבול, פתחה את הסדק שדרכו פרצה לבת התסכול של כל אלה שחשים מדוכאים: חילונים, דתיים שאינם נמנים עם הזרם של המפלגה השלטת, משכילים ליברלים, עיתונאים, אנשי שמאל על זרמיו השונים והמורכבים, בני מיעוטים שמרגישים שהשלטון מתעלם מהם במקרה הטוב ומתנכל במקרים יותר גרועים. לא הפיכה הם רוצים, לא משפט ראווה ולא תלייה בכיכר העיר.
הם מפגינים למען הזכות הדמוקרטית להשמיע ולהישמע. הם מפגינים כי הם רוצים לחיות בדמוקרטיה מערבית, כמו באיחוד האירופי, כמו שרג'פ-טאיפ ארדואן הבטיח לפני עשר שנים.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 2