הרצון לפרוץ את גבולות קריירת הדוגמנות בער ברוית אסף, אך כשאזרה אומץ לראשונה לצאת לקריירה עסקית עצמאית, נחלה כישלון מוחץ. "חייתי במרוץ מטורף, לא הייתי מאושרת. הדוגמנות היא עולם מאוד לא זוהר, והבנתי שאני לא רוצה יותר. אחי ערן ואני, הצלחנו לחסוך 300 אלף דולר, והחלטנו להיכנס לעסקי הטקסטיל בסין. לקחנו הלוואה והבאנו קונטיינר של דגמ"חים, בטוחים שנביא את המיליון. נכשלנו, ובענק. הפסדנו 2 מיליון שקל, ואיבדנו את כל החסכונות שלנו. זה היה קשה".
- איך התאוששת?
"לא עצרתי. נכון, עשיתי השקעות לא נכונות, טעויות קרו, הדבר החשוב בעיניי הוא לצמוח מהן. התקדמתי הלאה. חינכו אותי להצלחה, להישגיות, לדאוג לעצמי ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. כילדה הייתי מסוגלת לבכות אם קיבלתי במבחן פחות מ-100".
13 שנה אחרי אפיזודת היבוא הכושלת, בית הספר למקצועות האיפור והטיפוח שנושא את שמה של אסף, 39, מגלגל מחזור מכירות שנתי של 13 מיליון שקל. לארבעת הסניפים ברחבי הארץ יתווספו השנה עוד שניים, בהשקעה של 1.5 מיליון שקל, ובסך הכול לומדים בהם כ-2,000 תלמידים בשנה. בנוסף, היא מחזיקה בתעודת שמאית מקרקעין מוסמכת והשקיעה לאורך השנים בנדל"ן פרטי באזור הדרום.
"הרבה מאוד שנים, בשביל לרצות את הסביבה, היה חשוב לי שיראו שאני מצליחה, שיגידו עליי דברים טובים. איך אני נראית כלפי חוץ, הניע אותי הרבה יותר מאשר לספק את עצמי. לא דמיינתי בחלום הכי ורוד שלי שיום אחד יהיה בניין בתל-אביב שהשם שלי מתנוסס עליו בגאווה. זה לא היה החזון שלי, זה קרה בעבודה קשה. הדרייב בהתחלה היה כדי להוכיח לסביבה שאני הכי טובה, ובהמשך כדי להוכיח לעצמי".
- את מציגה נתוני רווח, כשקולגות כמו גלית ורטהיים מאיל מקיאג' ושלי גפני ממדינה מילאנו, חוות קשיים כלכליים.
"יש יתרון גדול בלבוא ממקום של יופי ולשים את עצמך בפרונט, למתג את העסק תחת שמך ולרוץ. אני לא כאן כדי לשפוט, אבל אני חושבת שאם שלי גפני הייתה פותחת את העסק תחת שמה, הוא היה יכול להיכנס לתודעה הרבה יותר מהר מאשר שם חדש כמו מדינה מילאנו".
- איך את דואגת להצלחה של העסק?
"אני לא נחה, למרות שאני יכולה להרשות לעצמי. אני מרגישה שאני חייבת להמשיך לעבוד, חייבת להיות בעסק, הראש עובד כל הזמן. אני לא יודעת להפסיק".
קוק בצהריים
במקומות אחרים, אסף דווקא יודעת לשים גבול. בגיל 18, כשהייתה דוגמנית במילנו, היא מצאה את עצמה מאחורי הקלעים כשמסביבה דוגמניות שדופות, מריצות שורות קוקאין ומעשנות סמים. כשיצאה לצעוד על המסלול, כבר ידעה שבסוף הערב יצאו הדוגמניות לחגוג עם אנשי ההפקה והצלמים, והיא תחזור לדירתה. "בעולם האופנה בחו"ל, אם את לא עושה סמים, זמנך קצוב. את לא מגניבה, את מחוץ למשחק. כדי להיות בגוורדיה של הצלמים והסוכנים שמכתיבים מי תהיה הדוגמנית הבאה, את חייבת להתנהג בהתאם.
"אני הייתי אאוטסיידרית, כי סמים היו הקו האדום שלי, מחיר שלא הייתי מוכנה לשלם כדי להיות חלק מהחבר'ה. יכול להיות שאם הייתי נכנעת ומתפתה לסמים, מתערבבת עם כולם, הייתי עושה קריירה בינלאומית ארוכה ומוצלחת יותר. במבט לאחור, אני חושבת שבעיקר היה חשוב לי לסמן וי, להגיד שעשיתי קריירה בחו"ל, למלא אחר הציפיות ממני".
- מה הזיכרון המשמעותי משם?
"נחשפתי לטקסי הפרעות אכילה. בכל תצוגות האופנה של מעצבי העל, מורסצ'ה ועד ולנטינו, היה טקס קבוע שבו הדוגמניות דוחפות אצבע ומקיאות. אני לא עשיתי את זה, אבל הבנתי מהר מאוד שבמקום להכריח את עצמי להקיא, אני פשוט לא אוכלת. חייתי על חסה. הייתה לי שם סוכנת מאוד קשה, שהכריחה אותי לצום לפני אודישן לבגדי ים. הייתי צריכה להיות שדופה, ונסחפתי. הרגשתי שאני מאבדת את עצמי, שאני מגיעה לסף אנורקסיה, וזה שבר אותי. כשהגעתי לביקור בארץ, אמא שלי חשבה שאני חולה. זה היה הסטנדרט בשנות ה-90, ההירואין שיק. קיבלתי החלטה שהחיים האלה לא בשבילי".
- מתחרטת?
"ממש לא. הבנתי שאני לא יכולה להצליח בחו"ל אם אני לא חיה לפי הכללים האלה, ובלב שלם ידעתי שאני לא מוכנה לחיות ככה. דוגמניות משלמות מחיר יקר גם בלי הסמים. לחיות על מזוודות, בארץ זרה, לבד, בלי המשפחה. הסיטואציה יצרה אצלי תסכול, רציתי לחזור לארץ, לעשות קריירה, להקים משפחה. העדפתי להיות מלכה בממלכה שלי, ובאמת בארץ עשיתי דברים שענו על הציפיות שלי. עשיתי קמפיינים לחברות מובילות. בזמן שהחברות שלי מלצרו, אני הרווחתי בין 30 ל-50 אלף שקל בחודש".
- מה הכריע את הכף לעזוב את הענף?
"עמוק בתוכי קינן הפחד שהתהילה תחלוף, כי דוגמנית נמדדת באיך שהיא נראית, ותמיד יבוא דור חדש של נשים צעירות יותר. כשהייתי בהריון בגיל 26, הייתי בשיא הקריירה, וגם בחודש חמישי עוד הלכתי על המסלול, כדי להישאר בעניינים. עד שהחלטתי שדי, זה כבר לא לעניין. מרגע שנכנסתי לדוגמנות ידעתי שזה לא לכל החיים, ותוך כדי הקריירה מצאתי לעצמי עיסוק מרכזי שיהווה את עמוד השדרה שלי. אני לא חושבת שוויתרתי. הבמה היא חיי, היא גורמת לי אושר, אבל לא נלחמתי כדי להיות שם בכל מחיר. בעיניי זה פתטי בגילאים מבוגרים להמשיך לפזז על מסלולי התצוגות. צריך לדעת לפרוש בשיא".
*** הראיון המלא - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר ברשת סטימצקי