"העיתונאי אורי בלאו לא גילה את זהותה של ענת קם כמקור שהדליף לו מסמכים ביטחוניים שונים שעל בסיסם פירסם כמה מתחקיריו, לא לממונים עליו בעיתון 'הארץ' ואף לא לרשויות הביטחון בשעה שנחקר לאחר הפרסום, כך במשך 10 חודשים - עד שקם עצמה הודתה בחקירתה כי היא זו שהדליפה את המסמכים לבלאו, ואף הורתה לו למסור את כל המסמכים לרשויות".
כך טוענים בלאו, עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן, בכתב הגנה שהוגש השבוע לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעקבות התביעה שהגישה נגדם קם לפני כחודשיים בדרישה לפיצוי בסך 2.6 מיליון שקל. זאת, בטענה כי בשל רשלנותם של בלאו ו"הארץ" היא נחשפה כמקור העיתונאי בפרשה והסתבכה בהליכים פליליים.
קם מרצה 3.5 שנות מאסר מאז נובמבר 2011 בעקבות הרשעתה, במסגרת הסדר טיעון, בריגול חמור (איסוף והחזקת ידיעות סודיות). זאת, בגין הוצאת אלפי מסמכים סודיים מרשות צה"ל בעת שירותה הצבאי בלשכת אלוף פיקוד המרכז, יאיר נוה, בשנים 2005-2007, והעברתם לבלאו, שבהתבסס עליהם פירסם סדרת תחקירים ב"הארץ".
בכתב התביעה גוללה קם את נסיבות היכרותה עם בלאו, את החלטתה למסור לידיו את הדיסק הנשלף ובו המסמכים המסווגים ואת הכתבות שפירסם ב"הארץ", שכללו לשיטתה "סימנים מזהים" בדבר המקור למסמכים, לרבות החלטתו לפרסם את צילומי המסמכים האותנטיים והתמקדותו באלוף נוה.
הנימוק המשפטי לתביעתה מתמקד בעוולת הרשלנות במסגרת דיני הנזיקין, כשהרשלנות של בלאו ו"הארץ" הייתה באי-שמירה מספקת על חסיונה של קם כמקור עיתונאי.
הטיעון מתבסס על הלכות משפטיות הנוגעות לחיסיון העיתונאי, כגון הלכת ציטרין הוותיקה של בית המשפט העליון מ-1988, פסק דין מרים צחי של העליון מנובמבר 2012, וכן פסיקתו של השופט אבי זמיר מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעניין תביעתה של ליאורה גלט-ברקוביץ נגד העיתונאי ברוך קרא מנובמבר 2011. תביעתה של גלט-ברקוביץ נדחתה, וערעורה תלוי ועומד בבית המשפט העליון.
"דברי שבח של קם לבלאו"
ואולם לטענת הנתבעים, המיוצגים בידי עורכי הדין מיבי מוזר וטלי ליבליך, לא נפל כל פגם בהתנהלותו של בלאו מול קם, במסגרת יחסי עיתונאי-מקור: "קם היא זו שהודתה בחקירתה כי נטלה שלא כחוק את המסמכים מלשכת האלוף נוה וכי היא המקור שהעביר לבלאו את המסמכים הסודיים, כדי שיפרסם אותם. למרות הצער שחשים הנתבעים בשל מצבה של קם, אין מקום לתביעה זו. קם, במעשיה ובהתנהלותה, הביאה על עצמה את הנזקים שהיא טוענת להם".
במישור הפרקטיקה העיתונאית, מצהירים אנשי "הארץ" כי "בין מקור ובין עיתונאי קיימת הבנה בלתי כתובה על-פי כללי האתיקה, כי עיתונאי לא יגלה את המקור לכתבותיו אלא בהסכמת המקור. אלא שבניגוד לטענת קם, בלאו בפרט והנתבעים כולם לא הפרו חובה זו ונקטו את כל האמצעים הראויים והסבירים כדי לשמור בסוד על זהות המקור".
עוד מצוין בכתב ההגנה כי "לאחר שפורסמו כל הכתבות של בלאו המפורטות בכתב התביעה, קם לא פנתה אפילו פעם אחת לבלאו בטרוניה כלשהי על הפרסומים. ההיפך הוא הנכון - תוכנן של השיחות היחידות שהתקיימו ביניהם לאחר הפרסום כללו דברי שבח של קם ודברי הלל לבלאו על הפרסומים שביטאו את דעתה, רצונה, ואת המניעים שבגינם מסרה לבלאו את המסמכים". (ת"א 6373/04/13).
