חתן פרס נובל לרפואה ב-2007, פרופ' מריו קפקי, בילה את חלק הארי של הקריירה באוניברסיטת יוטה, לא המקום הראשון שבו הייתם מצפים למצוא חתן פרס נובל.
"זה היה בכוונה", הוא מפתיע בתשובתו בראיון ל"גלובס". "כחוקר צעיר הייתה לי גם הצעה מהרווארד, אבל במקום כמו הרווארד כל הזמן שואלים 'מה חדש?', לוחצים עליך לפרסם-לפרסם-לפרסם, מהר-מהר-מהר. ואני ידעתי שאני רוצה לעשות את הדבר הזה, ושזה יכול לקחת גם 10 שנים. אז ויתרתי על התפקיד בהרווארד, והלכתי לאוניברסיטת יוטה, שם היה סיכוי גבוה יותר שיעזבו אותי בשקט. במשך 7 שנים לא הרגשתי קרוב יותר לתוצאה מאשר ביום הראשון. במשך 7 שנים עדיין היה סיכוי סביר שאני טועה. אבל בסוף עשיתי את זה".
- כלומר, היה לך יותר חשוב לעשות דווקא את זה מאשר עצם ההשתתפות בקהילה המדעית, ובעצם מאשר הוודאות שתהיה לך בכלל עבודה. מדוע?
קפקי: "כי חשבתי שאני יכול. הייתה בזה גאוותנות".
- ידעת בדיוק איפה אתה רוצה להיות, והסתכנת.
"כן, ומה שאני יכול להגיד על זה הוא, שתמיד שומעים על אלה שמצליחים ולא על אלה שהסתכנו, והיום הם מטאטאים איזה מסדרון איפשהו".
"חדר בית חולים מלא בילדים"
"הדבר הזה" שעליו קפקי כל כך רצה לעבוד, הוא גילוי של שיטה שבאמצעותה ניתן לבצע שינוי מלאכותי בגנטיקה של עכבר, או במילים אחרות - הנדסה גנטית של עכבר. כדי לעשות זאת, לוקחים תאי גזע, מחליפים בהם את הגן שרוצים לחקור בגן לא פעיל, ומחדירים את תא הגזע בחזרה לתוך בלסטוציט (עובר צעיר מאוד) של עכבר (ראו מסגרת). כבר כיום משתמשים בעכברים המהונדסים הללו לשם מחקר - כדי להבין את ההשפעה של גנים על מחלות שונות, וכדי ליצור עכברים חולים במחלות הדומות לאלה האנושיות, כדי לבדוק את השפעתן של תרופות. בעתיד, ייתכן שניתן יהיה להנדס כך את הגנטיקה של בני אדם, או אפילו לשבטם.
ההחלטה של קפקי לבחור באוניברסיטת יוטה כדי להגיע להישג הזה, מעידה על חשיבה לא אופיינית, מול בני אדם רגילים ואפילו ביחס לאחרים שזכו בפרס נובל. ובכלל, שום דבר בחייו של זוכה פרס נובל לרפואה ב-2007 לא היה אופייני.
קפקי נולד באיטליה ב-1937. אמו, משוררת בוגרת הסורבון שבפריז, הצטרפה בשנות ה-30 של המאה הקודמת לקבוצה של בוהמיינים אנטי-פאשיסטיים, וזו הייתה סיבה מספקת כדי שב-1939 - כשקפקי היה בן שנתיים בלבד - ייקחו אותה הרשויות וישלחו אותה לכלא, ואחר כך למחנה ריכוז.
"הואיל ואבי כבר נהרג לפני כן במסגרת מילוי תפקידו כטייס, ומכיוון שהיא ידעה שזה עניין של זמן עד שייקחו אותה, היא מכרה את רוב חפציה ונתנה את הסכום למשפחה של איכרים בסביבתנו הקרובה, כדי שבעת הצורך ייקחו אותי תחת חסותם ויגדלו אותי", מספר קפקי. "אבל כשהייתי בן שלוש וחצי הכסף נגמר. לא כל כך ברור איך, כי זה היה סכום רציני מאוד, והם החליטו לשחרר אותי. לרחוב".
נסו לדמיין ילד בן ארבע, נודד לבדו, או לעתים עם חבורה נוספת של ילדים בני גילו פחות או יותר, לעתים רק עם עוד ילדה אחת, בין ערי צפון איטליה הנתונה במלחמת העולם השנייה. "לא היה קשה למצוא מקום לגור, כי היו הרבה מבנים שהופצצו. הבעיה החריפה יותר הייתה למצוא מזון. לעתים הגענו לכדי גניבה של מזון. כשהמשטרה תפסה אותנו, הובאנו לבתי יתומים, אבל גם להם לא היה כסף, ולכן לפעמים היינו צריכים לצאת שוב כדי לשרוד".
- היכן הייתה אמך באותה עת?
"ככל הנראה בדכאו. אנחנו לא יודעים בוודאות, כי היא מעולם לא התאוששה מנטלית באופן מלא ולכן גם הסיפור שלה אינו ברור לגמרי. אחרי שהשתחררה ממחנה הריכוז היא הסתובבה חודשים רבים וחיפשה אותי, בין בתי חולים ובתי יתומים. כשמצאה אותי בסוף, אכן הייתי באחד מבתי החולים הללו, כמעט וגווע מטיפוס, שוכב בחדר ארוך בבית חולים ובו מיטה אחרי מיטה אחרי מיטה ובכולן ילדים באותו המצב, ולא היה אוכל. אני מניח שרוב הילדים האחרים מתו".
כשאמו מצאה אותו, המצב הנפשי שלה היה ירוד למדי. "היא הייתה אישה יפה מאוד, ואני לא יודע מה בדיוק היא עברה שם. כדי לשרוד היא בנתה לעצמה עולם דמיוני, ולאחר מכן לא יכלה להשתחרר ממנו".
בשלב הזה עברו השניים לארה"ב, להתחיל את חייהם מחדש אצל דודים. "המורים בבית הספר המקומי בארה"ב היו מאוד לא אופטימיים. הם חשבו שאני מקרה אבוד. הייתי פרא. כל כך הרבה זמן ללא לימודים, ואמא שלי לא הייתה יכולה לעזור לי".
- ובאמת, ההורים של היום חושבים שאם הילד החמיץ שיעור אחד בחוג לפיתוח הגאונות אז זהו, הלך הנובל. איך אתה מסביר את זה שהשלמת את הפער והגעת עד הלום?
"כי בבית ספר לא לומדים הרבה. זה ממש לא מסובך. השכלה אמיתית, חשיבה ביקורתית אמיתית - מתחילים רק באוניברסיטה".
- יכול להיות שלמדת משהו גם בתקופת ההישרדות שלך ברחוב?
"בהחלט. כשאתה מנסה לשרוד ברחוב, כשאתה מנסה לגנוב, אתה צריך ללמוד דפוסי התנהגות של אנשים. צריך ללמוד סבלנות. לא תמיד מצליחים להשיג אוכל, וכשאין אתה לומד להשלים עם זה".
קפקי מציין כי כשעבר לארה"ב, המאמץ העיקרי שלו לא היה הלימודים, ואף לא המורים שלא האמינו שייצא ממנו משהו, אלא פערי התרבות בין המקום שבו גדל לבין החברה החדשה שאליה נקלע. "דודים שלי גרו בקומונה בשם bryn בפילדלפיה, קומונה פתוחה לבני כל הדתות שדגלה בסגנון חיים פשוט, עבודה קשה ולתת שירות לקהילה ולחברה. זו הייתה סביבה חברתית אינטנסיבית אחרי תקופה שבה לא הייתי בסביבה חברתית כלל. הקסים אותי איך כל דבר שנעשה שם, נעשה יחד. הכביש נבנה יחד, בית העם נבנה ביחד. בכל סופ"ש נערכה 'מסיבת עבודה', שבה המבוגרים והילדים חלקו את המשימה זה לצד זה, יחד".
בסופו של דבר גילה את הקוד התרבותי האמריקני ופיתח עניין חזק בספורט ובבנות. "אלה היו מושאי המחקר שלי בגיל התיכון", הוא מתוודה. לדבריו, דודו ודודתו השפיעו רבות על חייו. "הם היו קשוחים מאוד, ומאוד מעורבים פוליטית. דיברנו המון על פוליטיקה ועל מדע".
קפקי למד בבית ספר קוויקרי (כלומר, ביה"ס שייסדו נוצרים מן הזרם הקוויקרי), שבו הדגש בשיטת הלימוד היה על פתרון בעיות. "הואיל והבעיות העיקריות שבהן נתקלתי בבית הספר היו פוליטיות, היה לי טבעי ללכת ללמוד מדעי המדינה, אבל לא כל כך ראיתי את הטעם שבזה, אז עברתי לתחום הפיזיקה".
בתקופת הלימודים הצטרף למיזם שבו הסטודנטים עוברים הכשרה מדעית במגוון אוניברסיטאות. קפקי היה ב-MIT, סלואן קייטרינג ואחרות. "זה היה רכיב משמעותי בהבאתי אל עולם המדע", הוא אומר.
- איך בחרת דווקא בביולוגיה?
"תחילה התאהבתי בפיזיקה, שהיא יפהפייה כי ניתן לכתוב בה משוואה ולנבא מתוכה את מה שיקרה בעולם. בביולוגיה זה לא יקרה. ההתרחשויות מורכבות מדי. אלא שבפיזיקה, עם הזמן ראיתי שהמכשירים הולכים ונעשים גדולים, וקבוצות ענק מבצעות יחד ניסויים על מכשירי הענק. רציתי לחזור ולעבוד בשתי הידיים שלי, לתכנן ניסוי ולבצע אותו במרחב שלי.
"כשלמדתי ב-MIT, בדיוק החל גל ההתלהבות מן הביולוגיה המולקולרית, וזה היה תחום מאוד חדש ומאוד "האנדז און". ואמנם, הביולוגיה היא לא עד כדי כך נקייה במשוואות שלה, אבל יש בה גם כן אלגנטיות רבה, ברעיון הפשוט שאם הביולוגיה ייצרה משהו שעובד - היא שומרת עליו, ואם הוא לא עובד - היא זורקת אותו (הכוונה לברירה הטבעית - ג.ו.).
"כשחוקר מגיע אל התוצאה שנים רבות מאוחר יותר, לא הכול תמיד נראה לו הגיוני, ולא תמיד כל החיות מותאמות היטב לסביבה שלהן באותו הרגע - אבל זו הייתה 'הלוגיקה לשעתה'. צריך להבין איך דברים עבדו באותו הזמן שבו תכונה מסוימת נוצרה, ובאיזה הקשר היא צמחה. ולא תמיד יש את כל החלקים של הפאזל".
למשל, מי שינסה לחקור את עכברי המעבדה של קפקי בדיעבד, לא יוכל לדעת כי הגנטיקה שלהם נובעת מהתערבות ישירה של בני אדם, אשר קבעו בדיוק אילו גנים יפעלו או לא יפעלו אצלם.
"אנשים אומרים לי: 'מה זה משנה, אדם לא ממש דומה לעכבר'. אני אומר: 'אדם דומה מאוד לעכבר, אבל כדי ליצור עכבר עם מודל של מחלה, למשל עכבר עם סרטן, אנחנו באמת צריכים להבין את המנגנון הגנטי של סרטן. פעם הבנו אותו פחות טוב, ולכן כושר הניבוי של ניסוי תרופות בעכברים שייצרנו בהם סרטן היה מוגבל. כיום שיפרנו את המודל, וכושר הניבוי טוב יותר".
- זה לא מפריע לך לעשות כאלה מניפולציות מרחיקות לכת בעכברים?
"בוודאי. אבל אני מעדיף לעשות את זה לעכבר מאשר לבן אדם. אנחנו לוקחים את העבודה שלנו בחיות מאוד ברצינות - מתייחסים אליהם יפה, ומשתדלים מאוד להפחית את סבלן כמה שיותר. למשל, אם ייצרנו סרטן אצל עכבר, נשתדל להרדים אותו לפני שמגיע שלב הכאב".
- אבל יש גם ניסויים שנועדו לבחון כאב.
"אני אישית מרגיש איתם לא נוח, ולכן לא מבצע אותם - למרות שברורה לי חשיבותם. יש גם צורך ללמוד את תחום השברים בעצמות, ובכל זאת לא הייתי יכול לקחת עכבר ולשבור לו רגל במו ידיי. אני גם לא מרגיש נוח לחקור קופים. כל אחד שם את הקו האדום שלו במקום כל שהוא".
- מה שאתה מיישם בעכברים, יכול בעיקרון להיעשות גם לבני אדם?
"הפוטנציאל קיים, אבל לעת עתה זה יהיה יקר מאוד וגם מורכב מאוד. למשל - לו רצינו להגביר אינטליגנציה של אדם על ידי שינוי הגנים שלו, זה מורכב מדי. איך אתה בכלל מודד אם התקדמת לכיוון הנכון כשעשית שינוי קטן? הרי ההתפתחות של אינטליגנציה לא בדיוק לינארית. תכונה כמו סבילות לכאב ניתן לבדוק יותר בקלות.
"ובכל זאת אני מאמין שאם תהיה לנו היכולת לשנות את הגנטיקה, בני אדם בהיותם בני אדם יעשו זאת. זה הטבע האנושי. כמו שהם משקיעים המון כסף כדי לשלוח ילד לבית ספר הנחשב ביותר או לקולג' היוקרתי ביותר, כך יעשו הכול כדי שייוולד עם הגנים הכי אופנתיים לתקופתם, ואני מעריך שזה באמת יהיה אפשרי בשלב כלשהו.
"האמת היא שאני מעדיף שזה יהיה על ידי בקרת גנים קיימים, מאשר על ידי שינוי ישיר של הגנום, כי לפחות כשעושים בקרה של גנים, לא מעבירים את ההתערבות הלאה לילדים ולנכדים ולכל הדורות הבאים. זה הפיך יותר. למשל, אנחנו יודעים שיש אנשים עמידים בפני איידס ואנחנו יודעים שהסיבה גנטית. אז מדוע שלא נהפוך את כולם עמידים בפני איידס, על ידי הכנסת גן העמידות לגנום של כולנו? ובכן, אני מאמין שיש סיבה מדוע הגן אצלנו התפתח כפי שהתפתח. אולי הוא מגן מפני מחלה חמורה אחרת, ואנחנו לא רוצים לגלות זאת מאוד מדי, אחרי שכבר שינינו את כל האנושות באופן בלתי הפיך".
- בעת האחרונה כתבנו ב"גלובס" על מחקר שלך, שבו הראית שמערכת החיסון משנה את המוח ויכולה לגרום להפרעה טורדנית כפייתית. לאן יכול להתפתח כיוון המחקר הזה?
"ידוע כי יש קשר בין המוח למערכת החיסון. אבל מה הסיבה ומה התוצאה? עד כה הייתה תפיסה כי מערכת החיסון מדוכאת בגלל המצב הנפשי, אבל ראינו מקרה שבו מערכת החיסון יוצרת את הפתולוגיה של המוח. זה מלהיב, כי קל הרבה יותר לטפל במערכת החיסון מאשר ישירות במוח; הרבה יותר ידוע על מערכת החיסון".
- והנה, כשתיארת את המצב הנפשי של אמך, דיברת על העולם הדמיוני שיצרה לעצמה כמנגנון התמודדות עם העולם, ולא הזכרת את מערכת החיסון שלה, אף לא את הגנטיקה שלה.
"במשך זמן רב חיפש המדע קשר בין מחלות נפש לגנים, אבל רק עכשיו הקשר מתחיל להתברר. מתברר כי מחלות שנראות שונות מאוד, מציגות דפוס גנטי דומה מאוד. ההשערה שלי כעת היא שהגנטיקה ופעילות מערכת החיסון מסכנות את בני האדם במחלות נפש - אבל אופן הביטוי של המחלה, קשור לאופי והחברה של אותו אדם".
- עליך הילדות הקשה השפיעה?
"לא כמו על אמי. אין ספק שזה היה קשה, אבל ילד, מה שיש לו זה מה שהוא מכיר. דווקא אצל מבוגר שעובר טראומה, יכול להיות שבר יותר עמוק הנובע מכך שתפיסת עולם קודמת ויציבה, מתערערת. כנער, היה לי יותר קל לשים את התקופה הזו מאחורי ולשכוח אותה. למזלי הייתי עסוק מאוד במשימה להתערות בחיי החדשים".
- חזרת אי פעם לאיטליה כדי למצוא שוב את אותה משפחת חוואים שטיפלה בך ואחר כך נפטרה ממך?
"כן, המשפחה הזו נמצאת שם. באתי לבקר והילדים זכרו אותי. כמו כן, כשזכיתי בפרס נובל הרבה אנשים מתקופת הרחוב שלי זיהו אותי והתקשרו אלי. התקשר הכומר של בית היתומים, והתקשרו מי שהיו אז ילדים וזכרו אותי מהחבורה שלהם. היה מעניין לשוחח, אבל זה העבר".
"ידענו מיד שהמחקר ברמה של נובל"
פרופ' מריו קפקי הגיע לישראל כדי לקבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בן גוריון. נשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, מספרת על הפגישה עמו ועל החשיבות של עבודתו, שאותה היא מכירה משום שהיא מגיעה בעצמה מתחום הרפואה והגנטיקה.
"פגשתי אותו בראשונה בכנס שארגנתי בתחום רפואת העובר. מיד ידענו שהמחקר שלו הוא ברמה של נובל, ומאוד שמחנו כשהכריזו על כך", אומרת כרמי. לדבריה, כבר כיום שיטות העבודה של קפקי מהותיות ביצירת מודל חיות לחקר של מגוון רחב מאוד של מחלות, אבל המחקר משמעותי ברמה הבסיסית יותר, משום שחשף מידע רב לגבי האופן שבו כלל המערכת הגנטית עובדת. "המחקר של קפקי, שאפשר להשתיק קודם גן אחד ואז לראות מה הוא עושה, ואז גם שני ולראות מה הוא עושה, אפשר לנו לגלות כי רק חלק מן הגנים מקודדים ישירות חלבונים בגוף, ואילו גנים רבים בכלל עוסקים בבקרה של גנים אחרים".
- לאן הגילוי הזה מוביל אותנו בעתיד?
כרמי: "קשה מאוד לצפות כיום, אבל אין ספק שתהליכי בקרה גנטית, בעיקר כשהם משתבשים, חשובים מאוד בפתולוגיה. המחקר של קפקי מאפשר לנו ללמוד את התפקידים הללו ובאמצעים אחרים, אנחנו יכולים כעת גם להשתיק או לעודד פעילות של גנים שונים גם באדם הבוגר, ברגע שהבנו את פעילותם".
