מכל הברקותיו הרטוריות הרבות מאוד של וינסטון צ'רצ'יל, זו המצוטטת להלן היא טוענת רצינית לכתר. ביוני 1941, מייד לאחר פלישת היטלר לברית המועצות, הכריז צ'רצ'יל במליאת הפרלמנט: "אילו היה היטלר פולש לגיהינום, היו לי כמה מלים טובות להשמיע בזכות השטן".
זאת אומרת, המשטר הסובייטי השנוא - שעשה יד אחת עם היטלר, כבש ארצות קטנות ודיכא אותן, השמיד מיליונים, כונן משטר טרור לרוחב יבשת וחצי - נעשה בן-לילה בעל ברית של הדמוקרטיה המערבית המתגוננת. צ'רצ'יל, שהיה ב-20 השנה הקודמות אויב מושבע של המשטר הזה, לא היסס אף דקה אחת. הוא העדיף שטן אחד, מוחלש ונזקק, על פני שטן אחר שהלך מחיל אל חיל.
לצ'רצ'יל כמובן לא היו זכויות יוצרים על הנוסחה הזו. ההיסטוריה רצופה בריתות בין אויבים נגד אויבים מושבעים אפילו יותר. השבוע נזכרנו בשטן של צ'רצ'יל למשמע נאומו של שייח' יוסוף אל-קרדאווי, הלוא הוא גיבור הפרוטוקולים של זקני ערב. המטיף מאל ג'זירה, שחלץ הרבה מרעומים מפצצות מצרים, קרא למלחמת קודש נגד צבאו של שייח' נסראללה, זה המכונה "מפלגת אלוהים". לא מפלגת אלוהים, קרא קרדאווי, אלא "מפלגת השטן".
איך יתכן, שאל השייח' הטוב, ש"1.7 מיליארד סונים אינם מסוגלים להביס 100 מיליון שיעים" (tinyurl.com/kltouoc). הוא נזכר, שלפני שבע שנים, לאחר שנסראללה השפיל את ישראל במלחמת לבנון השנייה, הוא, קרדאווי, לימד עליו סניגוריה מול איבתם של כוהני הממסד הדתי בערב הסעודית. הכוהנים הסעודיים, הוא הוסיף, הפגינו בגרות גדולה משלו.
השאלה הזו - איך 1.7 מיליארד אינם יכולים ל-100 מיליון - נשמעת מעניינת במיוחד בשבוע הזה, שבו מלאו 46 שנה למלחמת ששת הימים. אז היחס היה בין 3 מיליון ובין 100 מיליון. הנה כי כן, החידות הסטטיסטיות מוסיפות להדריך את שלומו של המזרח התיכון.
האשליה שנוכל להשתמט מבחירה
לא רק ישראלים, אלא גם מתונים ומתונים-יחסית בכל המזרח התיכון, רשאים להתחבט בשאלה מי משני השטנים מסוכן יותר לחירותם, נסראללה או קרדאווי. אבל נראה בעליל שאחד מהם מוכרח להיות בעל ברית, למעשה או בעקיפין, בכל ניסיון מוצלח להביס את השני.
פחות או יותר נגוזה האשליה שישראל תוכל להשתמט מבחירת אויבים במלחמת האזרחים הסורים. מה טוב היה לצפות מן הצד, ולהתפלל לשלומם של שני הצדדים (לפחות עד שהתברר כי יש יותר משניים). חזקה על כל בחירה ישראלית שהיא תהיה שגויה, או אפילו שתניב תוצאות הפוכות. אבל האומנם ישראל תרצה לעמוד מנגד, אם משטר אסד-נסראללה, בהפקה איראנית, יחזור וישתלט על רוב סוריה?
ישראל כבר עמדה בדילמות כאלה בעבר. לפני 30 שנה היא דחתה רמזי פיוס של סדאם חוסיין (שהועברו באמצעות ציר יהודי בבית הנבחרים של ארה"ב), ומכרה נשק למשטר חומייני במלחמתו נגד עיראק. גם אז התפללה ישראל לשלומם של שני הצדדים, אבל הניחה שהגיונו הישן של דוד בן גוריון עדיין מחייב את העדפת איראן.
בן גוריון, מאין לו ברירה, בחר בעלי-ברית לא-ערביים, או לא-מוסלמים, ב"פריפריה" של המזרח התיכון. היו שם איראנים וטורקים, נוצרים בלבנון ונוצרים בדרום סודאן, כורדים בעיראק, אתיופים ואחרים, שלא עלו יפה. הוא הניח אז שהסכנה הגדולה ביותר לשלומה של ישראל נובעת מן הלאומנות הערבית. כל מי שהיו שותפים להנחה ההיא היו בעלי-ברית בכוח. לפעמים ישראלים שגו בעודף סנטימנטליות, והניחו את נצחיותן של הבריתות הפריפריאליות, או לפחות את תוחלת החיים הארוכה שלהן.
קונסוליה עיראקית ברמת גן
הייתכן שמהלך ההיסטוריה במזרח התיכון היה משתנה, אילו גברה עיראק על איראן בעזרת ישראל? מי יודע. סדאם חוסיין עטור ניצחון היה שואף להנהיג את העולם הערבי, לא לפתוח קונסוליה ברמת-גן. אבל אילו ניצח, לא היו חיזבאללה ואולי גם לא היו חמאס. הלאומנות הערבית, שלחה נס ביוני 1967, אולי היתה חוזרת ומתעוררת לנוכח ניצחון על אויבים עתיקים. איראן לא-חומייניסטית לא היתה מנופפת בטילים גרעיניים, אם כי עיראק בוודאי היתה מנסה לנופף.
ישראל עמדה בדילמה קצת דומה, קצת, כלפי הפלסטינים בשטחים בשנות ה-70 וה-80. היא ניסתה להנדס את הפוליטיקה הפלסטינית. היא ניסתה את כוחה תחילה בפנייה אל אלמנטים מסורתיים, "מתונים", בחברה הפלסטינית, ועודדה את "התאחדויות הכפרים" של תחילת שנות ה-80, חזונו של פרופ' מנחם מילסון. אחר-כך היא הניחה למסגדים לעבור הסבה פוליטית ולהוליד את חמאס.
כמו בן גוריון בשנות ה-50, כמו יורשיו בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, ישראל הוסיפה גם בשנות ה-80 לראות בלאומנות הערבית את האויבת המסוכנת ביותר, לפחות בין הפלסטינים. הצורך להביס את אש"ף הוציא את ישראל אל מלחמת לבנון הראשונה, והצעיד את צה"ל צפונה, מן הליטני עד מערב ביירות. אחת התוצאות האיומות של המלחמה ההיא היתה חיזבאללה. בשעתה, ישראל ראתה בעין יפה את התארגנות המיליציות השיעיות. חוכמה שלאחר מעשה לימדה אותנו מה מסוכן הניסיון לבחור בין אויבים.
הניסיון לבחור בין "1.7 מיליארד סונים" ובין "100 מיליון שיעים" הוא כמובן כמעט בלתי אפשרי. כשם שגירוש אש"ף מלבנון סלל את הדרך לאיראן ושכיריה, כך סילוק אסד-נסראללה והמפיקים האיראניים לא יניב משטר פרו-ישראלי בדמשק, וגם לא יניב ואקום, בוודאי לא לאורך זמן. אף על פי כן, כנראה לא תהיה לישראל בררה אלא לבחור. גם אם היא תבחר קצת, הקצת יניב הרבה. זה עניינה של התערבות בענייניו הפנימיים של הזולת, לאחר שחדלו להיות פנימיים.
אל תגידו "מינכן"
ישראל לא תהיה המתערבת הראשונה, ואל נכון לא תהיה המתערבת האחרונה. מלחמת האזרחים של סוריה עלולה להפוך לבת-דמותה של מלחמת האזרחים בספרד, כמעט לפני 80 שנה. היא תהיה חזרה כללית לקראת משהו עוד יותר הרה-אסון. ב-1937 החליטו הדמוקרטיות האירופיות להימנע מלתמוך ברפובליקה הספרדית, הפחות-או-יותר דמוקרטית, נגד המורדים הלאומנים שקיבלו סיוע ישיר מאיטליה הפשיסטית ומגרמניה הנאצית.
"אי-ההתערבות" של צרפת, בשכנות מיידית לספרד, היתה אקט של פחדנות חיצונית ופנימית. ראש הממשלה (סוציאליסט ויהודי) שפחד להתערב מצא את עצמו שלוש שנים אחר-כך במחנה ריכוז נאצי, עד סוף המלחמה.
ההחלטה ההיא, אולי עוד יותר מהפקרת צ'כוסלובקיה ב-1938, סללה את הדרך למלחמת העולם השנייה. אמנם ישראלים ואחרים אוהבים להגיד "מינכן", אבל אולי כדאי להם לגוון מפעם לפעם, ולהגיד גם "מדריד", או "גרניקה" (העיירה הבאסקית שבה עשו הנאצים את הניסיון הראשון להשמיד עיר מן האוויר).
עוד לפני סוף מלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל כבר ידע לאן מועדות פניו של בעל הברית סטאלין. ב-1946 הוא הפקיד עוד הברקה היסטורית בבנק הרטוריקה. הוא הודיע בנאום פומבי בארה"ב, ש"מסך ברזל" ירד על אירופה מן הים הבלטי ועד והים האדריאטי. סטאלין נעשה אויב מושבע. הברית אתו, נגד היטלר, הושיבה אותו במרכז אירופה, וכמעט עלתה למערב אירופה בחירותה.
אבל רק קומץ קטן של היסטוריונים רוויזיוניסטים חשבו שהדמוקרטיות המערביות שגו בהתייצבן לצד סטאלין. בלי סטאלין הן היו מתקשות לגבור על גרמניה.
איך ישפטו ההיסטוריונים של העתיד את בחירת ישראל, או את השתמטותה מבחירה, כמובן איננו יודעים. אבל אין זה מן הנמנע שהם יתחילו את הספירה לאחור, בדרך אל תבוסה אסטרטגית ניצחת, ביום שבו השמיע קרדאווי את קריאתו לטובת ג'יהאד נגד "זה המכונה נסראללה" ונגד "מפלגת השטן". ראש ממשלה ישראלי, יזכירו ההיסטוריונים של העתיד, לא עמד ביום ההוא בכנסת, והציע "כמה מלים טובות" בזכות שטן מס' 2 נגד שטן מס' 1. איזו החמצה, יגידו ההיסטוריונים, או איזה מזל.
כמה שיעים, כמה סונים?
בהיעדר מפקד עולמי, ובהתחשב בזה שארצות בדרך-כלל אינן מונות סונים ושיעים בנפרד, אין לנו אלא הערכות.
ב-2009 ערך מרכז Pew בוושינגטון מחקר דמוגרפי ב-220 ארצות, והעריך כי בעולם חיים 1.57 מיליארד מוסלמים. בין 10% ל-13% הם שיעים, והשאר הם סונים. זאת אומרת, יש בעולם בין 154 ל-200 מיליון שיעים. רבע מן השיעים חיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, על-פי מרכז פיו (tinyurl.com/mxpg2n8).
עורכי המחקר הזה מטעימים, כי הוא מפריך הנחות קודמות, שחלקם של השיעים מגיע ל-20%. אבל מקורות אחרים מוסיפים לנקוב ב-20%, אפילו יותר.
ארגון הארצות האיסלאמיות, המאגד 57 מדינות, נותן באתר הרשת שלו (oic-oci.org) את המספר 1.5 מיליארד לכול האוכלוסייה המוסלמית בעולם, זאת אומרת 300 מיליון פחות מן המספר של קרדאווי. כך או כך, עורכי המחקר של פיו חוזים במחקר חדש יותר, כי מספר המוסלמים יעמוד ב-2030 על 2.2 מיליארד.
* רשימות קודמות של יואב קרני ניתן למצוא ב-yoavkarny.com, ציוצים (באנגלית) twitter.com/YoavKarny
