במסעדה מעוצבת להפליא בלוס אנג'לס יושב מולי עיתונאי אנגלי שעבר לא מזמן לאמריקה. הוא כתב תסריט קומי לסדרת טלוויזיה חדשה. זה יהיה ערב נחמד. הוא יסביר, אני אשאל, ובתום הפגישה הסוכן שלו יוודא שנחליף כרטיסי ביקור. חוץ ממני, יקראו את התסריט שלו לפחות עוד 20 אנשים שעובדים איתי, וכולנו ננסה לקבל את ההחלטה הנכונה. כדאי שנקבל את ההחלטה הנכונה. יכול להיות שבדיחה אחת שלו שווה מיליון דולר.
עוד נחזור ללוס אנג'לס. הרקע למסע החיפושים הזה מתחיל בסיטואציה מוכרת. אתם יושבים בסלון הבית שלכם, צופים בפרק משובח של "רמזור". בדיחה טובה גורמת לכם לצחוק. זה נראה כל-כך קל ופשוט. אבל זה לא.
המסלול של הבדיחה הזו אל מסך הטלוויזיה שלכם היה מפותל הרבה יותר ממה שאתם יכולים לדמיין. הנה רק חלק ממנו: אדיר מילר היה צריך לחשוב על הבדיחה, לכתוב אותה, היא הייתה צריכה לשרוד לפחות 7 טיוטות של שכתובים. בקריאה הראשונה השחקן היה צריך לבצע אותה מספיק טוב בשביל שתישאר בתסריט.
היא הייתה צריכה להיות טובה יותר מהרבה בדיחות אחרות שירדו מהתסריט כי צריך היה לקצרו. היא צריכה לשרוד את הביצוע של השחקן גם בחזרה האחרונה מול המצלמות, ובהמשך היא תצטרך לשרוד את הצילום עצמו ואת משמרות העריכה, בהן יישארו על הרצפה כל הסצנות שלא עבדו. זהו מסלול העבודה על בדיחה אחת. תחשבו שבכל פרק, של "ארץ נהדרת" למשל, הכותבים יצטרכו לייצר לפחות 130 בדיחות שיעברו את המסלול הזה.
עכשיו ניצוק למסלול הזה עוד נתון אחד, אשר כמעט לעולם לא לוקחים בחשבון בזמן שצוחקים מבדיחה בטלוויזיה. כמה כסף הבדיחה הזו שווה? כמה כסף הבדיחה האחת הזו הכניסה (ועוד תכניס) לאחר ששרדה את מסלול המכשולים הזה בדרך אליכם?
כמעט בלתי אפשרי לחשב, אבל ניתן לקחת בחשבון כמה משתנים. בערב שידור פרק של "רמזור", למשל, עם רייטינג של 30 אחוז, בחצי שעה שתכלול שתי הפסקות פרסומת וכמה חסויות, בהנחה שבכל דקה יהיו 4 בדיחות - כל אחת מהן תניב לגוף המשדר כ-10,000 שקל.
אבל רגע. התוכנית תשודר גם לפחות 3 פעמים בשידור חוזר. היא תימכר ב-VOD, באפליקציות של הזכיינית. היא תיכלל בסל תוכניות שיימכר לרשת בתי מלון באילת וגם לטיסות אל על. יכול להיות שגוף מסחרי יאהב את הדמות ואת הקאצ'-פרייז שלה ויכלול אותו בקמפיין מסחרי גדול, כך שהבדיחה הזו עשויה להכפיל את ערכה פי שישה. הבדיחה הזו עשויה להיכלל גם בתסריט שיימכר למדינות אחרות וגם בהן היא תניב כסף מכל המסלולים שתוארו.
כל זה רק מבדיחה אחת שכתב אדיר מילר על המחשב הביתי שלו. מילר, לטעמי, הוא גאון קומי. אך לו הייתה משפחתו, אי-שם במאה הקודמת, בוחרת להגר מהונגריה אל גורדי השחקים של ניו-יורק במקום אל החולות של תל-אביב, היינו יכולים לחשב את המכפלות של הבדיחות שלו עם משתנים אחרים לגמרי. כמו אלו של ג'רי סיינפלד למשל. מילר כתב "גיסנו", סיינפלד כתב "ידה ידה ידה".
המסלול של שתי הבדיחות אל המסך שלנו היה דומה. אבל אל אפשרויות הכסף שבדיחה אחת יכולה להניב באמריקה ניתן להוסיף לטובת סיינפלד גם מיליוני מארזי DVD, אלפי מוצרי לוואי, מאות קמפיינים, ספרים, זכויות שידור בכל יבשת בעולם. אם לוקחים בחשבון את העובדה ש-20 שנה לאחר ש"סיינפלד" נוצרה פרק אחד שלה עדיין נמכר לשידור בישראל (בכמה אלפי דולרים), באנגליה (בכ-70 אלף פאונד) ובעוד חצי עולם - מבינים פתאום למה הסכימה רשת NBC לשלם לסיינפלד 5 מיליון דולר לפרק. בדיחה אחת שלו כבר הכניסה להם הרבה יותר.
בוב ספוג מנצח את ג'ון סטיוארט
מה שמחזיר אותי אל המסעדה בלוס אנג'לס ואל מסע מרתק של שבועיים מחוף לחוף. מסע, שאחת מהמטרות המרכזיות שלו היא למצוא עבור קומדי סנטרל את הבדיחה הזו.
קומדי סנטרל שייכת לחברה עצומה בשם ויאקום. ויאקום אחראית, בין השאר, לאולפני פאראמונט, על רשת MTV ומאות ערוציה ברחבי העולם, לאימפריה האימתנית של ניקלודיאון ושלל מוצריה. החברה גם אחראית לעוד כ-30 מותגים וערוצי טלוויזיה שונים, ביניהם קומדי סנטרל.
כאשר השקנו בענני תקשורת ובהוט את השלוחה הישראלית של ערוץ ההומור הזה, לפני פחות מ-3 שנים, היינו המדינה ה-11 שהעלתה ערוץ מקומי של המותג המצליח. כיום, עם למעלה מ-40 מדינות נוספות שהעלו ערוצים מקומיים של קומדי סנטרל ועם גישה לעשרות מיליוני צופים, מנהלי ויאקום מבינים שיש פה ביזנס.
אבל לביזנס הזה יש בעיה מהותית. בניגוד לריהאנה, ששיר שלה ב-MTV יתנגן טוב גם באירופה וגם באוסטרליה, בניגוד לבוב ספוג, שיצליח לשעשע את ילדי ניקלודיאון גם באסיה וגם בדרום אמריקה - הבדיחות של ג'ון סטיוארט לא מצחיקות את כולם באותה דרך. כך נמצאת קומדי סנטרל בצומת מעניין, שבו הערוצים הנושאים את שמה ברחבי העולם מצליחים מאוד, אך התוכן המשודר בכל אחד מהערוצים האלו שונה מאוד ממדינה למדינה.
בניסיון לפצח את החידה הזו ולמצוא תכנים קומיים אשר כבר בשלב הפקתם יהיו בעלי סיכוי גדול להיקלט בהרבה מדינות שונות, הוקם צוות פיתוח בינלאומי ולי ניתנה הזכות הגדולה לקחת בו חלק. ערוץ הוט קומדי סנטרל הצליח בתקופה קצרה לבסס את עצמו כאחת השלוחות המוצלחות ביותר של המותג, ההתמחות שלנו בפורמטים של סטנד-אפ והעובדה שכבר מכרנו פורמטים שלנו לכמה מדינות בחו"ל גרמה לבכירי הערוץ בעולם לאמץ אותנו אל חיקם.
החדש של ג'יי ג'יי אברהמס
בדרכי ללוס אנג'לס עצרתי בניו-יורק לפגישות עם אנשי קומדי סנטרל בחוף המזרחי, והתארחתי בצילומי "הדיילי שואו" עם ג'ון סטיוארט. חוויה בלתי נשכחת. האמריקאים מאוד מתעניינים בשוק הישראלי והועלו מספר רעיונות לשיתוף פעולה. נפגשתי עם יוצרים ועם משקיעים וגיליתי שארצות-הברית מלאה גם בכותבים עם המון רעיונות וגם באנשים כמוני אשר מחפשים אותם. מזל שיש מספיק מסעדות ובתי קפה בשביל כולנו.
בלוס אנג'לס חברו אלינו עוד מנהלי קומדי סנטרל מרחבי העולם. כישראלי, הבילוי בחברה כל-כך מגוונת מבחינה בינלאומית יוצר חוויה שמעניקה גם פרופורציות וגם גאווה. פרופורציות, שכן גודל השוק שלנו מחוויר לעומת כמות הצופים והיקף העסקאות במדינות אחרות. להמחשה - ערוצי קומדי סנטרל באמריקה הלטינית משדרים מדי יום ל-55 מיליון צופים. ועם זאת, הגאווה נובעת מהעובדה כי למרות גודלנו הצנוע אין איש מקצוע אחד פה שלא מציין לטובתנו את "הומלנד"; את "בטיפול"; את המסלול שעברה "רמזור" ואת העובדה שגם השנה הגיעו 3 פורמטים ישראליים נוספים לקו הסיום האכזרי של מקבלי ההחלטות בהוליווד. העובדה שבחרו בי להשתתף בתהליך זה לא מפתיעה אותם. המעמד שלנו בתחום התקשורת העולמי כמעט בלתי נתפס.
בניו-יורק נפגשתי עם אנשי טלוויזיה בג'ינס. הכל היה הרבה פחות מתאמץ, ישבנו על הבר ואכלנו המבורגרים נוטפים. הכותבים של ג'ון סטיוארט נראו לי בדיוק כמו הכותבים שלנו בישראל. חמודים, לא מגולחים ובעיקר מצחיקים מאוד. מעט מאוד פוזה. לוס אנג'לס, לעומת זאת, מתנהגת בשבוע הזה בדיוק כמצופה ממנה. רכבים מפוארים, דוגמניות מליגה אחרת, שרירנים מטופחים, כלבי צ'יוואווה שהם גם סוג של אקססורי. עצי דקל גבוהים, מסעדות טאקו מקסיקניות, נהגים בחליפות, אוטובוסים אשר תרים אחרי כוכבים ושקיעות מרהיבות.
העיר מנקרת עיניים, ניתן להתאהב בזיוף שלה ולתעב אותו בו-זמנית. אנחנו גומאים קילומטרים ברכבים עם גגות פתוחים ואני מצביע דרכם בגאווה על השלטים של "מהיר ועצבני 6", מסביר לכולם שזו שחקנית מישראל, ואל מול הפרסומות המרהיבות של "סופרמן" הם ישמעו ממני שאת אמו של סופרמן משחקת איילת זורר, אשר גם תהיה המקבילה של טוני קולט ותשחק את התפקיד הראשי בגרסה הישראלית של "בני ערובה". בויאקום אולי בחרו בי כדי לפתח הומור, אבל משרד החוץ ישמח לשמוע גם על השירות הנאמן.
הצלחה בדירה אחת
נחזור לרגע אל המסע המפרך של בדיחה אחת בדרכה למסך שלכם ואציין את הנתון המדהים הבא לגבי אמריקה: רק בשנה האחרונה קרוב ל-5,000 תסריטים קומיים נשקלו על-ידי אולפני הטלוויזיה הגדולים. הרשימה הזו צומצמה לכמה מאות שקיבלו מענקי פיתוח. פחות מ-150 פיילוטים צולמו בשלמותם ויותר מחצי מהם בוטלו לאחר הצילום. מתוך אלפי ההצעות, הרשימה הסופית לעונה החדשה תכלול רק כ-40 סדרות קומיות חדשות. לפחות 10 מהן, אגב, יבוטלו לאחר שידור של כמה פרקים עקב רייטינג בלתי מספק. הסיכוי שאחת מהן תזכה לעונות רבות ולהצלחה בינלאומית מדרבן את האולפנים להמשיך לחפש.
מותשים לגמרי סיימנו את הפסטיבל באולפני דיסני. באופן טבעי מדובר באולפנים הציוריים ביותר והמעוצבים ביותר של הוליווד. דיסני ינסו השנה לרשום הצלחות עם סדרות משפחתיות, דרמות תיכון וסדרה מחשמלת על גיבורי-על.
הצוות שלי מתכנס בסופו של כל יום. רעיונות לתוכניות וסדרות טלוויזיה ניתן לקבל בשתי צורות. האחת היא לקבל רעיון מוכן והשנייה היא לכתוב בריף ולהזמין כותבים ויוצרים להציע הצעות בהתאם.
כבר כמה חודשים שאנחנו ממפים את מפת הטלוויזיה במספר רב של מדינות. מנסים להבין מה מצליח איפה ולמה. בניסיון לייצר סדרה מצליחה ומרוויחה עם פוטנציאל בינלאומי צריך להבין לא מעט משתנים. איזו השפעה תהיה לגילאי הגיבורים.
רוב הסיטקומים המצליחים, מ"סיינפלד", דרך "חברים" ועד "המפץ הגדול", עסקו בשותפים לדירה. מה יש בחתך הגיל הזה שמדבר אל כולם? כמה סקס יכול להיות בסדרה? כמה חתרנות? כמה בדיחות על דת? האם ביסוס סדרה סביב ספורט מסוים יעזור לה להיקלט באופן בינלאומי או דווקא ההפך? וגם, תתפלאו, המשמעות של שחקנים שחורים, לבנים, אסיאתים או לטינים. לא נעים להיכנס לכל נושא הגזע הזה, אבל מעבר להחלטה אמנותית אי אפשר להתעלם מכך שמדובר פה במשוואה שתשפיע מאוד על הרווחים שסדרה כזו עשויה לגרוף.
במהלך השבוע ראינו עשרות קומדיות וגם לא מעט דרמות. ראינו סדרות על מכשפות, על לסביות, על לוקמיה. התבדחנו על כך שבשנה הבאה ודאי נראה סדרות על מכשפות לסביות עם לוקמיה. אותי זה לא יפתיע, היצירתיות בחלק הזה של העולם פשוט לא נגמרת.
עם החזרה לארץ נשוב למשימות הפיתוח שלנו כצוות בינלאומי. אבק הכוכבים יתפזר ונתכנס אל המשימה המרתקת והמאתגרת - למצוא עבור קומדי סנטרל את הסדרה הגדולה הבאה.
ג'ט לג? 4 שדות תעופה ב-10 ימים, 8 שעות המתנה ו-36 שעות טיסה? זה בטל בשישים לעומת המסע המפרך שבדיחה אחת צריכה לעבור בדרכה אל מסך הטלוויזיה שלכם ותוך כדי כך גם לנסות להרוויח מיליון דולר.
הכתבה המלאה - במגזין פירמה