אצל דני בלר, עד לאחרונה סגן עורך "זמן כל-בי", המקומון הבאר-שבעי של רשת "זמן מעריב", ההכרה הזו חלחלה כמעט מיד. "יומיים אחרי שפוטרתי, אחרי שקיבלתי את מכתב הפיטורים ובכיתי בערך 5 דקות, שאלתי את עצמי מה עושים עם כל האנשים שטיפלנו בהם. אני לא יכול לנטוש אנשים שבמשך שנים לא יודע אם עזרתי להם, אבל נתתי להם פה. אני מרגיש מחויב כלפיהם".
ואכן, כשרשת המקומונים של "מעריב" נסגרה ביום בהיר אחד באמצע מאי, הכיסוי התקשורתי של המהלך במדורים הרלוונטיים בעיתונים ובאתרי הברנז'ה התמקד מטבע הדברים בעיתונאים ובשאר עובדי הרשת שאיבדו את מטה לחמם ברגע אחד, בלי שזכו לקבל אפילו הודעה מסודרת. אבל הסגירה הזאת, שמצטרפת לדעיכתן זה שנים של שתי רשתות המקומונים מבית "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", מותירה מאחוריה גם חללים נוספים. וכמו שכבר התרגלנו בתקופה האחרונה, גם כאן מדובר בגזרה שנוחתת דווקא על החלשים ביותר.
"מקומון בבאר-שבע הוא לא כמו מקומון בתל-אביב, דינם שונה", אומר בלר. "תל-אביב ממילא מוצפת בעיתונות ארצית וכל מערכות העיתונים ומערכות המדיה נמצאות שם. העיתונות הארצית היא בעצם העיתונות המקומית של תל-אביב ואזור גוש דן. מקומון בבאר-שבע והמקומונים בפריפריה - התפקיד שלהם הוא אחר לגמרי. פה בבאר-שבע אין לך תקשורת, ואני אומר לך שקורים כאן דברים מבחינת רווחה, מבחינת מתחים בין חילונים ודתיים, בין יהודים למוסלמים, בין עולים מחבר העמים לוותיקים, וזה לא מקבל ביטוי בעיתונות הארצית".
"אנחנו, התושבים, היינו מקבלים מ'זמן כל-בי' מידע חשוב על העיר. זה חסר לנו", אומר איציק מימון, פעיל חברתי בבאר-שבע, העוסק בעיקר בחינוך. "עכשיו אנחנו צריכים לחיות משמועות. הפכנו להיות עולם שלישי. קורים דברים בעיר ואתה לא יודע. אני רואה בזה השתקה וסתימת פיות. זאת גם השתקה של הממשלה והרשויות המקומיות כדי שהציבור לא ידע מה מתרחש".
קולם של המוחלשים
"ערכתי כמה עיתונים ברשת במהלך השנים, אז אני מכירה הרבה דוגמאות, ואני יכולה להגיד לך שמה שמאחד בין המקומונים בכל המקומות האלה, הוא שאתה באמת הכתובת של האנשים האלה", אומרת אליענה שפר, שבתפקידה האחרון ברשת כיהנה כעורכת "זמן חיפה". "עבדתי גם בעיתונות הארצית ואני יודעת איך זה שם: אתה עובר על הידיעה, 50 מילה, ושלום, נגמר עוד יום. במקומון זה לא ככה. במקומון אתה יושב על סיפור, אתה עוקב אחריו, אתה לא מרפה, אתה מכיר את האנשים בשטח".
כשמדברים על תור הזהב של המקומונים בראשית דרכם, נוטים לחשוב על "העיר" התל-אביבי, שהוקם ב-1980 או על אחיו הירושלמי, "כל העיר", שנוסד שנה לפני כן. אבל האמת היא שהמקומונים נולדו עוד בשנות ה-60 וה-70, והרחק מהערים הגדולות.
"המקומונים זה אחת התופעות בישראל שהתחילה בפריפריה ועברה למרכז", אומר פרופ' אלי אברהם מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, החוקר את יחסי מרכז-פריפריה בתקשורת. "המקומון הראשון יצא באילת ב-1959, ואחר-כך נולדו מקומונים באשדוד, בבאר-שבע, בחיפה, בנתניה, בכל מקום שבו הרגישו שהתקשורת הארצית מתעלמת מהם. אלה היו התארגנויות מקומיות של אנשים שלא באו מהאליטה התקשורתית או בכלל מהאליטות. למעשה, הם באו בדיוק מהמקום ההפוך. אלה אנשים פריפריאליים, עם כל המאפיינים של פריפריה, שרחוקים מאוד מהאפיון של האנשים שניהלו את התקשורת במרכז. רק במהלך שנות ה-70 'ידיעות' ו'מעריב' ו'הארץ' ראו שהם לא יכולים להתחרות במקומונים ובשטחי הפרסום שהם צוברים ואמרו 'אוקיי, אז בוא נקנה אותם'. ואז התחילו הרשתות לקום".
- מה הייתה ההשפעה של התופעה הזאת על האוכלוסייה באותם מקומות?
"זה היה מצוין מבחינת האוכלוסיות המוחלשות בפריפריה ובעיירות הפיתוח. זה העצים את הגאווה העצמית, פיתח כישרונות מקומיים, נתן לתושבים עוד כלי לדעת. במקביל, התקשורת הארצית המשיכה להתעלם, אז מבחינתם זה היה כלי תקשורת שעזר להם לדעת מה קורה באזור. כלי שעקב בגדול אחרי השלטון המקומי ועזר לשפר אותו ואת הפעילות שלו".
- ומה עושה למקומות האלה סגירה של מקומונים כמו שאנחנו רואים עכשיו?
"זו מכה ממש כבדה. כל סגירה של מקומון כזה, או של רשת כזאת, היא מכה ניצחת למקורות המידע של התושבים שם. התקשורת הארצית בעצם לא השתנתה, עדיין רואים התעלמות מהפריפריה, לכל האזורים האלה אנחנו רואים ששולחים כתב אחד שמסקר. המקומונים היו קרן אור עבור הפריפריה".
מנגד, בכיר לשעבר ברשת המקומונים מתעקש לצנן מעט את ההתלהבות. "אני מניח שאילו המקומונים היו רווחיים לא היו סוגרים אותם. אני מנסה לחשוב ביחד איתך, אם הם רווחיים למה לסגור אותם?".
- אני לא חושב שיש טענה שהרשת כולה הייתה רווחית, אבל אולי היו בה מקומונים ספציפיים שכן היו כאלה.
"אז תמיד סגרו חלק ואמרו שזה יפתור את הבעיה ואיחדו חלק ואמרו שזה יפתור את הבעיה. המקומונים הגדולים תמיד מפסידים. ירושלים ותל-אביב יפסידו לנצח, ולמה? כי מקומון קטן עבד על אחוזי מודעות גבוהים, למשל 30/70 (כלומר 30% תוכן מערכתי ו-70% מודעות, י"כ), כשבתל-אביב ובירושלים עבדו על 50/50. אחר-כך, אגב, גם שם זה ירד ל-40/60. המקומונים בתל-אביב ובירושלים גם מודפסים תמיד בכמות עצומה של נייר, ומחיר הנייר הוא מאוד מאוד גבוה. מקומונים קטנים מדפיסים 32, 48, 64 עמודים. ב-64 עמודים אתה יכול לעשות עיתון רווחי, ב-128 עמודים זאת כבר בעיה. אבל מה, תל-אביב הוא מקומון מאוד חשוב מבחינה אסטרטגית, כי הוא שיביא את המודעות הרשתיות, וזה מקומון עוגן חשוב, יוקרתי, ברנז'אי - אתה לא יכול להחזיק רשת מקומונים עם 'זמן מודיעין' ו'זמן הדרום', לא יעזור".
- אז אולי אי-אפשר להחזיק רשת מקומונים רווחית, אבל מקומון בודד כן?
"כנראה שלהחזיק עיתון אחד שיהיה מאוזן זאת משימה קלה יותר. תיקח את המקומונים בפריפריה, כמעט בכל עיר מחוץ לאזור גדרה-חדרה יש מקומון עצמאי, באריזה משפחתית כזאת, שלא קשור לאחת הרשתות הגדולות. ולמה זה? בדיוק מאותה סיבה, יש שם כסף, אבל כסף קטן שמתאים כנראה לפרנס משפחה".
הפייסבוק הוא לא תחליף
אבל העתיד לא נמצא כנראה במקומונים קטנים ומשפחתיים, אלא באינטרנט וברשתות החברתיות. שם, יודע לדקלם כל סטודנט שנה א' לתקשורת, כל אחד הוא רשת שידור פוטנציאלית, כשהמוני המשתפים והמלייקקים יכולים לספק לו תהודה רבת עוצמה.
"פייסבוק זה טוב ויפה", אומר חגי מטר, ששימש כתב ב"זמן תל-אביב", "אבל השאלה היא מתי ואיך וכמה זה יוצר לחץ ציבורי. כולנו מכירים את הפוסטים בפייסבוק שמישהו מעלה ותוך זמן קצר זה מגיע לעשרות אלפי צפיות, ובאמת זה משהו שרוב המקומונים לא היו מצליחים להגיע אליו. אבל השאלה היא כמה כאלה יש. בהנחה שיש לך מקומון שפעם בשבוע יש בו 20 ידיעות חדשותיות, ועוד כמה מגזיניות, אז האם אותו מספר של ידיעות ואותה תשומת לב למגוון גדול של נושאים ניתן להשיג דרך פייסבוק?
"הרי לא כל הסיפורים סקסיים כמו הסיפור של הפקחים שציירו בדיעבד את הסמל של הנכים בחניה ואז נתנו קנס. האם עבודה נחושה ועיקשת של תושבים כדי שהעירייה תקים להם פארק, או הורים שכועסים על מדיניות של בית-הספר - כל מיני דברים קטנים, קצת יותר יומיומיים וקצת פחות סקסיים, אבל לא פחות חשובים לאנשים בקהילה שמוגדרת באזור גיאוגרפי - האם זה יפרוץ באותה צורה? האם זה יחייב את הרשויות להגיב באותה צורה? אני לא חושב".
הכתבה המלאה - במגזין פירמה