אז מה? איך בדיוק ידיעת שם החשוד בהקדם יכולה להועיל לנו? שמענו כבר קודם ששני החשודים העיקריים הם עבריינים מפרדס-כץ. האם באמת משנה אם מדובר בפליסיאן או רבינוביץ'?
חגי פליסיאן, זה שם החשוד ברצח בבר-נוער. טוב מאד שהתקשורת ניהלה מלחמה חורמה בפרקליטות ובבתי המשפט כדי שהפרסום ייעשה בהקדם. עכשיו, כשאנחנו יודעים מי האיש, השתחררנו מהחשש לפגיעה בזכות הציבור לדעת. עכשיו אנחנו יודעים.
אז מה? מה בדיוק נעשה עם הידיעה הזאת? איך בדיוק זה יכול לשרת אותנו? או להחכים? או להמריץ? או משהו? ידענו כבר קודם כי שני החשודים העיקריים הם עבריינים מפרדס-כץ.
זה באמת משנה אם מדובר בפליסיאן או רבינוביץ'? מה שמשנה הוא מה הוא, ולא מי הוא. כלומר שהוא עבריין מוכר מפרדס-כץ. ואת זה ידענו גם לפני ה"תדריך" של המשטרה. לכן, קשה להבין את הלחץ של התקשורת. אין ספק שצריך לפרסם זאת, אבל מה בוער? אם היינו יודעים בעוד את השם פליסיאן בעוד שבוע, נגיד, האם זה היה נוגס בדמוקרטיה שלנו?
לעומת זאת, כאשר מדובר באדם מפורסם, בוודאי באיש ציבור, היה מתבקש לעשות את הפרסום מהר ככל האפשר, כי יכולות להיות להיות לכך השלכות על פעילותו של האיש בתחומים ציבוריים שונים. אבל בכל מקרה אחר - עוד יום, פחות יום, זה ממש לא משנה.
זכויות האזרח חשובות מאין כמותן. אבל כך גם הזכות לחשוב לפני שמשתמשים בהן, ובכלל.
חשיפה תקשורתית דוחה עבודה
אני צופה בטלוויזיה ורואה ערימה של קציני משטרה עטורי דרגות מתגלגלת אל תוך חדר. הם מתיישבים בשורה ארוכה מול העיתונאים והצלמים. זה שיושב באמצע מתחיל לדבר. השוטרים קוראים לזה "תדריך" - במקרה זה על פענוח הרצח בבר-נוער.
בסוף ה"תדריך" מסתבר כי הפרט החדש היחיד שנמסר הוא שם החשוד ברצח. לצורך זה נכחו במקום: ליד השולחן 8 קצינים בכירים; בשורה מאחוריהם עוד 4 קצינים פחות בכירים.
עשו אתם את החישוב, ושאלו את עצמכם מה עשו שם המוני הקצינים? בשביל לגלות שם של רוצח? לא היה מספיק שהאיש שבאמצע, שהוא הכי בכיר, ייתן את הפרטים? ואולי עוד איזה עוזר בשביל לסחוב את התיקים?
האם במשטרה הכלל הוא שתקשורת דוחה עבודה? או שמא אין להם מה לעשות במשרד? לפי דעתי צריך לנכות לקצינים המובטלים ותאבי הפרסום את שכר השעות שבילו ב"תדריך", מבלי שיהיה בהם צורך.
אחר-כך המשטרה טוענת על קצר בינה לבין בית המשפט. נדמה לי שאם חלק מהקצינים שנכחו ב"תדריך" היו יושבים בבית המשפט, זה לא היה קורה.
אבל השיקולים מי יעשה מה אינם מושתתים רק על צרכים אמיתיים, אלא גם על שיקולי כבוד וקרדיט. בהתאם לכך, לשבת מול עיתונאים ומצלמות חשוב יותר מאשר מול שופט, עורכי דין וכל השאר.