במשך שנים רבות מפעילה המשטרה את השיטה. השיטה כוללת ניהול חקירות פליליות, תוך שימוש מושכל באמצעי התקשורת והפעלת אמצעי שליטה הגורמים לעיתונות לספק את מלוא האינטרסים המשטרתיים - להימנע מפרסום כשהמשטרה חפצה בכך; לפרסם בראש חוצות כשהמשטרה חפצה בכך; ולספק גם את רצונם של הקצינים הבכירים לגרוף מנה של תהילה תקשורתית, תוך נטילת קרדיט על פענוח פרשות שעוררו סערה ציבורית.
השיטה כוללת שימוש בכלים שונים, שהמחוקק נתן בידי לובשי המדים מתוך אמונה תמימה שייעשה בהם שימוש מדוד, למען האינטרס הציבורי בלבד ולא הפרסונלי. למשל, צווי איסור פרסום, הודעות דובר "נצורות", ומסיבות עיתונאים.
בינתיים, המשטרה התרגלה שכולם עובדים אצלה. המשטרה מגישה לבית המשפט בקשות לצווי איסור פרסום, על טפסים מוכנים מראש שהופכים את השופטים הלכה למעשה לחותמת-גומי. בעולמם של חוקרי המשטרה, לא רק העיתונות היא עושת דברם - אלא גם השופטים.
האשם בכך מוטל לפתחם של בתי המשפט, לא פחות מאשר לפתחה של המשטרה. לאורך שנים הרגילו רוב השופטים את השוטרים שהם ייענו לכל גחמה משטרתית, לאיסור או להתרת פרסום, כמעט בלי שיקול-דעת כלשהו.
לדוגמה, בימיה הראשונים של חקירת פרשת טלנסקי, באו השוטרים לביתו של השופט התורן בשעת לילה מאוחרת, כדי להרחיב או לצמצם את צו איסור הפרסום בלא היגיון חקירתי, למעט הרצון לשלוט על כותרות העיתונים של הבוקר למחרת. והשופט ניסח נימוק פתלתל כדי להסביר את היענותו, וחתם.
מה הפלא שהמשטרה התרגלה שכאשר נותנים לה כל מה שהיא מבקשת ללא שום בקרה כמעט, מותר לה לעשות ככל העולה על רוחה.
זה גם מה שקרה אתמול (ב'), כשהמשטרה ביקשה לגזור את הקופון התקשורתי, ולאחר ימים שלמים של חימום הגזרה, קיימה מסיבת עיתונאים שבה נחגג פיצוח הרצח בבר-נוער ב-2009.
רק דבר אחד לא הביאו כחולי-המדים בחשבון: שהשופט עידו דרויאן, מבית משפט השלום בתל-אביב, לא רואה את עצמו ככפוף אליהם.
כמי שדן בהארכות המעצר בתיק, וכפועל יוצא מכך גם בבקשות לאיסורי פרסום, דרויאן דווקא נענה לבקשת המשטרה לצמצם את הצו, אבל לבקשת החשודים דחה את כניסת החלטתו לתוקף בכיממה, כדי לאפשר להם לערער. שהרי אין טעם בהגשת ערעור על התרת פרסום, לאחר שהפרסום כבר נעשה.
נאלצו לחזור בזנב מקופל
אלא שהקצינים בשטח, שהיו כבר ערוכים מול המצלמות והמיקרופונים, לא הביאו בחשבון שאיזה שופט עלול לקלקל להם את החגיגה. דוברי המשטרה נאלצו לחזור בזנב מקופל אל העיתונאים, ולהורות להם לא לעשות שימוש בחומרים, נוכח צו איסור הפרסום הממשיך להתקיים.
מלבד העובדה שעצם מסיבת העיתונאים המשטרתית היוותה הפרה של צו שיפוטי תקף, היא בוודאי לא סייעה למאבק בפרסומים הפיראטיים, ברשתות חברתיות ובבלוגים פרטיים, המפרסמים מידע אסור גם ללא סיוע משטרתי פעיל.
שרשרת התקלות לא הייתה באה לעולם אם המשטרה לא הייתה משתמשת לרעה בכוח שניתן לה, ואוסרת פרסומים עד לדקה שבה מתחילה מסיבת עיתונאים מטעמה.
תקלות כאלה לא היו באות לעולם אם בתי המשפט היו מפעילים שיקול-דעת קפדני יותר, ולא נענים באוטומטיזם לכל גחמה משטרתית, לאסור או להתיר פרסומים. והתקלות לא היו באות לעולם אם המחוקק היה נוהג בגישה קמצנית יותר בהענקת סמכויות איסור פרסום למערכת האכיפה ולבתי המשפט, בעידן שבו איסורים כאלה הופכים לאנכרוניסטיים.
עד שכל זה יקרה, ימשיכו מקורבים לשופט דרויאן ולבכירי מחוז תל-אביב במשטרה להביע זעם אלה כלפי אלה, כדי להסיט מהם את האש. כן, בהחלט, עוד דיסאינפורמציה - זה בדיוק מה שהיה חסר לנו בפרשת הרצח בבר-נוער.