שבועיים לאחר שנחשפה הכוונה ב"גלובס", לשכת התאום של ארגוני המעסיקים עתרה היום (ד') לבג"ץ כנגד אחת הפסיקות הדרמטיות והשנויות ביותר במחלוקת של בית הדין הארצי לעבודה.
מדובר במה שמכונה "פסק דין פלאפון", שניתן בינואר האחרון, ולפיו חל איסור מוחלט על המעסיקים בישראל להביע כל עמדה או ביטוי ביחס להתאגדות עובדיהם. העתירה הוגשה באמצעות משרד עורכי הדין רובין-שמואלביץ ומשרד הרצוג-פוקס-נאמן.
בעתירה, הכוללת 89 עמודים, דורשים המעסיקים צו על-תנאי כנגד פסיקת בית הדין, ומציעים כי במקום העקרונות והכללים האופרטיביים שנכללו באותה פסיקה בדבר הגבלת חופש הביטוי של המעסיק במקרה של התארגנות עובדים, ארגוני המעסיקים וארגוני העובדים יידרשו לקבוע במשותף כללים מוסכמים.
לדעת העותרים, בית הדין הארצי לא העניק די משקל לחשיבות ההידברות בין הצדדים ליחסי העבודה. לחילופין, מציעים המעסיקים כי שופטי בג"ץ יקבעו כללים משלהם.
ככלל, בעתירה נטען כי הדיון שנסוב בבית הדין לעבודה עוסק בהתנגשות בין זכויות יסוד - חופש ההתארגנות של העובדים מול חופש הביטוי של המעסיק - סוגיה ששייכת "כל-כולה" לתחום המשפט החוקתי שאינו בסמכות בית הדין לעבודה, "בכל הכבוד".
בעתירה מסבירים המעסיקים כי אפילו ארגון העבודה הבינלאומי קבע כי "חופש הביטוי וחופש ההתארגנות הם זכויות חיוניות ובסיסיות, שאסור שיבואו אחת על חשבון השנייה". לעומת זאת, בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, כך נטען, חופש ההתארגנות ביטל למעשה את חופש הביטוי של המעסיק.
בעתירה מציגים המעסיקים את הדין הנהוג במדינות בהן משפט העבודה נחשב מתקדם ואפילו "פרו-עובדים", כמו בצרפת, ספרד, גרמניה - כאשר בכל אלה אין הגבלה מוחלטת על חופש הביטוי של מעסיק בעת התארגנות עובדים.
"פסק הדין שניתן מנותק מהמציאות", נכתב בעתירה. "בהתארגנות ראשונית השטח תוסס ופעיל. שגה בית הדין הארצי משהתעלם מדעות הגורמים הפועלים בשטח ומניסיון החיים שנצבר אצלם...
"מקום עבודה, לאחר הצלחתה של התארגנות ראשונית, הוא מקום עבודה אחר מזה שהיה לפני ההתארגנות - לטוב או לרע, הן מבחינת העובדים והן מבחינת המעסיק. אך טבעי ואף מתבקש כי למעסיק יש דעה לגבי המהלך המתרחש בחצריו.
"את דעתו מבקש המעסיק להביא בפני עובדיו, בפני מנהליו, בתקשורת או בכל ערוץ זמין אחר. בדיוק כשם שכל אדם שואף, במציאות דמוקרטית, להביע את דעתו בעניינים שנוגעים אליו. המציאות אינה סטרילית, ובפועל 'מעסיק' אינו אלא אוסף של בני אדם שחושבים, מדברים ומתקשרים זה עם זה".
לטענת העותרים, תפקידו של בית המשפט הוא "לאמוד את האינטרסים, את היצרים ואת מארג הזכויות - ולקבוע להם גבולות שבהם יוכלו לעמוד ולפעול בני האדם שמרכיבים את הפסיפס האנושי במקום העבודה".
תקדים בינלאומי
פסיקת בית הדין הארצי לעבודה נחשבה לתקדימית אפילו בקנה-מידה בינלאומי, שכן גם במדינות הליברליות ביותר בתחום העבודה אין חוק או פסיקה ששוללים על הסף כל ביטוי מצד המעביד בעניין התאגדות עובדיו.
מאז אותה פסיקה, קמו מספר רב של ועדים חדשים אף שמדובר בפרק זמן קצר מאוד.
את הפסיקה כתבה נשיאת בית הדין הארצי, נילי ארד, אליה הצטרפו סגן הנשיאה יגאל פליטמן, השופט עמירם רבינוביץ' ואפילו נציג הציבור מטעם המעסיקים - מנכ"ל התאחדות התעשיינים לשעבר, יורם בליזובסקי.
בפסיקה נאמר בין היתר: "אין למעביד את חופש הביטוי, כלומר את זכות התגובה להליך מימוש העובדים את זכותם להתארגן. התערבותו באותו הליך משמעה פגיעה לא מידתית בהליך דמוקרטי פנימי של עובדיו, שאין הוא צד לו".
על-פי הפסיקה, כשבוחנים את ההתנגשות בין הזכויות - חופש ההתאגדות מול חופש הביטוי של המעסיק - הרי שהפגיעה בחופש הביטוי של המעסיק היא "מידתית והכרחית", כל זמן שהדבר נועד לקיים ולממש את זכות ההתארגנות של העובדים.
על-פי הפסיקה, אפילו אם ארגון העובדים הפיץ מידע שקרי לכאורה, לפחות לדעת המעסיק - אסור למעסיק להעביר לעובדים מידע נגדי אלא לפנות בעניין לבית הדין לעבודה.
בהתבטאות נדירה של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה נילי ארד, שפורסמה לראשונה ב"גלובס" (הדברים נאמרו בכנס לשכת עורכי הדין לפני שבועיים), אמרה ארד על פסק הדין שנתנה: "כששאלתי עמיתים שלי באירופה לדעתם בעניין, הם היו המומים בכלל מעצם השאלה. שם זה לא הגיע לדיון, כי הם בכלל לא מעלים על הדעת שמעסיק יתנגד להתארגנות של העובדים".
יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, אבי ניסנקורן, מסר בתגובה לעתירה: "אנו סומכים ידינו על החלטת בית הדין הארצי לעבודה, ונמשיך לעמוד בתקיפות על הגנת זכות ההתארגנות של העובדים ומימושה".
