לא מעט סיבות אמוציונליות גרמו לאוהדי הפועל ת"א להכניס את היד לכיס, וביחד עם בעלי המניות של הקבוצה לגייס סכומים גבוהים במונחים ישראלים כדי להחזיר הביתה את הבן האובד איתי שכטר. הזיכרונות היפים מעונת הדאבל היפה 2009/10 ודאי שיחקו תפקיד משמעותי בחוזה הגבוה שקיבל - המוערך במקסימום 2.6 מיליון שקל ברוטו בעונה הקרובה. אחרי הכל, קשה למצוא סיבות רציונליות להשקיע כסף כזה משמעותי בשחקן שתפקידו המוגדר כחלוץ הוא להבקיע שערים, ובשנתיים שעברו מאז יצא לאירופה מצא את הרשת רק חמש פעמיים.
בהפועל ת"א יכולים לטעון מנגד, ובצדק, שב-2.6 מיליון שקל הם לא היו יכולים להביא אף חלוץ ששיחק בשנתיים האחרונות במועדונים מהפרמיירליג והבונדסליגה, אפילו לא כזה שבילה זמן רב על הספסל או ביציע; אותו חלוץ פלוני מאנגליה וגרמניה גם לא היה מעורר באזז מצד הקהל ומזניק את מכירת המנויים כמו ששכטר כבר התחיל לעשות. אבל זה עדיין לא משנה את אחד הכשלים המרכזיים של שוק ההעברות שבאו לידי ביטוי בעסקת שכטר-הפועל: מועדונים משלמים יותר מדי כסף על חלוצים, ונכשלים בהערכת השווי הכספי האמיתי שלהם.
***
לא פחות מ-11 מתוך 20 ההעברות היקרות בכל הזמנים, על-פי אתר transfermarkt, הן של חלוצים: איברהימוביץ', טורס, ניימאר, הולק, קרספו, שבצ'נקו, אגוארו, ויירי, רונאלדו (הברזילאי), ופעמיים רדמאל פלקאו. האחרון עבר פעם אחת מפורטו לאתלטיקו תמורת 47 מיליון אירו ב-2011, ובקיץ הזה מכרה אותו אתלטיקו למונאקו עבור 60 מיליון אירו.
חוץ מפלקאו, הקיץ הזה צפוי להביא איתו עוד כמה עסקאות ענק על חלוצים. לואיס סוארז כבר הצהיר שהוא מעוניין לעזוב את ליברפול לטובת ריאל מדריד, שגם היא מתמודדת עם חלוץ ממורמר (גונזלו היגוואין טען שתקופתו במועדון הסתיימה והוא מחפש "אתגר חדש"); רוברט לבנדובסקי רוצה לבאיירן מינכן, אך בינתיים לא מקבל שחרור מדורטמונד; אדינסון קבאני טוען ש"ההווה שלי בנאפולי, אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד"; כל נציגי הרביעייה הזאת, אם לא יקרו הפתעות מרעישות, תיכנס לרשימות השחקנים היקרים אי-פעם עם השלמת העסקאות שלהם הקיץ.
על כשל השוק הנוגע לחלוץ, שהוא מסיבות די מובנות התפקיד הכי סקסי ומעורר דמיון במשחק הכדורגל, כבר נכתבו ספרים. העיתונאי סיימון קופר ופרופ' כלכלת הספורט סטפן סיזמנסקי הסבירו אודות הכשל הזה ב"סוקרנומיקס"; ספר חדש שייצא לאור בחודש הבא, "משחק המספרים" של פרופ' כריס אנדרסון, שוער עבר שהפך לגורו סטטיסטיקה, ושל חוקר ההתנהגות פרופ' דייויד סאלי - מגיע לאותה מסקנה, לאחר מחקרים שנכנסו לעובי קורת הנתונים: לחלוצים ששילמו עליהם הרבה כסף אין בהכרח השפעה מהותית על המיקום הסופי בליגה של הקבוצות שלהם.
***
לא חסרות דוגמאות פרקטיות לכך שאפשר לבנות קבוצת כדורגל לא רעה גם בלי חלוצים קלאסיים, כפי שמדגים ב"וול סטריט ג'ורנל" העיתונאי גבריאל מרקוטי: בברצלונה, שאינה משחקת עם חלוץ מרכזי, ליונל מסי, שאינו חלוץ בשום אופן ומסתובב לא מעט בשטחים שמחוץ לרחבה ובאגפים, כבש השנה 64 שערים והוביל את הקבוצה לאליפות ספרד עם שיא חדש של צבירת נקודות; בריאל מדריד החלוצים השנה היו בנזמה והיגוואין שחלקו את העמדה, וכל אחד מהם פתח רק במחצית ממשחקי הקבוצה, כשמי שנושא בעול הכיבושים הוא בעיקר כריסטיאנו רונאלדו; גם ביובנטוס, אלופת איטליה, עמדת החלוץ היתה להשכרה (החלוץ המשומש ביותר היה מירקו ווצ'יניץ', פתח ב-24 מתוך 38 משחקים); אצל הטרבליסטית הגאה באיירן החלוץ העיקרי היה מריו מנדז'וקיץ, שלמרות חשיבותו לקבוצה, כבש רק 15 מתוך 98 השערים שלה העונה בבונדסליגה ופתח בהרכב בפחות משני שליש מהמשחקים; אצל מארסיי ומנצ'סטר סיטי, סגניות הליגות בצרפת ואנגליה, החלוצים הפוריים ביותר (אנדרה פייר ז'יניאק ואדין דזקו) הסתפקו בתפוקה צנועה יחסית של 13 ו-14 שערים.
נכון שיש גם דוגמאות הפוכות (רובין ואן פרסי שכיכב ביונייטד העונה ולפני כן בארסנל, והשפיע מהותית על היכולת שלהן). אבל עושה רושם שהדוגמא של ואן פרסי היא היוצאת מן הכלל. אפילו זלאטן איברהימוביץ', שהגיע השנה לפ.ס.ז' בקול תרועה ובאופן אישי נתן עונה פנטסטית בליגה הצרפתית עם 30 שערים - לא השפיע באופן ניכר על הקבוצה, שצברה השנה 83 נקודות ליגה, ובלעדיו בעונה שעברה - 79 נקודות.
***
שורה תחתונה: קבוצות כדורגל לא באמת חייבות חלוצי-על כדי להצליח. חלקן כנראה חייבות אותם כדי להצליח ביחסי ציבור, ויחסי ציבור עולים הרבה כסף בימינו.