"מתונים באיראן" הוא שמו של סרט ישן, שהצגת הבכורה שלו הוקרנה עוד בפברואר 1979. עניינו היה, בדרך כלל, הטעיה ומניפולציה. הרפובליקה האסלאמית הייתה זקוקה לאחיזת עיניים ברגעי משבר: בימיה הראשונים; בשנים הקודרות של המלחמה עם עיראק; בשעה שסנקציות בין-לאומיות הורסות את כלכלתה (זאת אומרת, עכשיו ממש).
היא לבשה מסיכת מתינות מיד לאחר שהאייתוללה חומייני ירד מכבש המדרגות של מטוס אייר פראנס, לפני 34 שנה. הוא הטיל על פוליטיקאי אזרחי ותיק, מהדי באזרגאן, לכונן ממשלה, והרשה לו לשתף בה מתונים וליברלים.
נו, לא כל-כך נורא, נשמו אז צופים מערביים לרווחה. באזרגאן היה אינטלקטואל, איש מדע, שהתחנך בפריז, ואפילו התנדב לצבא צרפת בתחילת מלחמת העולם השנייה. שר החוץ שלו, כרים סנג'אבי, היה מוותיקי האופוזיציה הליברלית לשאה, אבל לא התנגד לעצם קיומה של המלוכה.
הפיקציה התפוגגה במהירות. סנג'אבי התפטר לאחר שבועיים, כאשר התחוור לו לאן נשואות פניו של חומייני. באזרגאן התפטר כעבור עשרה חודשים, לאחר שהמשטר הרשה את תפיסת בני הערובה בשגרירות ארצות הברית.
סאדק נתלה, אבולחסן ברח
מתונים אחרים, או מתונים יחסית, הוסיפו לשרת את המשטר בכהונות רמות, ושילמו מחירים כבדים. שר חוץ חילוני, שהתחנך באוניברסיטה אמריקאית מפורסמת, סאדק גוטבזאדה, הוצא להורג ב-1982 על "ניסיון לרצוח" את חומייני. הוא הואשם שקשר קשר "עם הציונים, עם האינטרנציונל הסוציאליסטי, עם הסי.איי.אי, עם הפיאודליסטים, עם השמאלנים ועם כוהני-דת מזויפים".
כהונת הנשיא הייתה המצאה משונה. מלכתחילה היא לא ייצגה כוח ביצועי. לחומייני ניתנה הסמכות לפטר את הנשיא, כדרך שמלכים אבסולוטיים נהגו לפטר את ראשי הממשלה שלהם.
המנצח בבחירות הראשונות לנשיאות, פברואר 1980, היה כלכלן חניך הסורבון, אבולחסן בניסדר. הפרלמנט של איראן הדיח אותו, ביוני 1981, לאחר שניסה להגביל את כוחם של כוהני הדת. אין כמעט ספק שהוא היה מוצא להורג, אלמלא הצליח להימלט מאיראן.
נפילתו של בניסדר ומנוסתו סיימו את רוב האשליות על הפוטנציאל הדמוקרטי של הרפובליקה החומיינית. ואף על-פי שחומייני לא הזיל דמעה על התרחקות איראן מן העולם החיצון, הוא הפיק מפעם לפעם תועלת מהעמדות פנים מתונות.
בימי המלחמה הארוכה נגד עיראק, בשנות ה-80, השתכנעו שירותי ביון מערביים, שיושב ראש המג'ליס (פרלמנט) הוא "מנהיג המתונים". האיש, האשמי רפסנג'אני, היה בן-שיח לא-פורמלי לשליחים מערביים סודיים, כולל יועץ לשעבר לביטחון לאומי לנשיא רייגן. שמו חזר וצץ בעסקת "איראן והקונטראס". רפסנג'אני נבחר לנשיא, ב-1989, וכיהן שמונה שנים. בשנה האחרונה של נשיאותו, במהלך משפט בגרמניה של רוצחי פעילים איראניים גולים בברלין, נשמעו טענות שרפסנג'אני סמך את ידיו על שורת התנקשויות פוליטיות ברחבי אירופה.
חייכנותו, זהירותו, כניעתו
יתרונותיו של "נשיא מתון" התחילו להתחוור למשטר בין 1997 ל-2005, בימי כהונתו של מוחמד חאתמי. הוא היה איש נעים-הליכות וחייכן, ההפך מכל מה שהעולם החיצון התרגל למצוא בהבעות פניהם של בכירי המשטר האיראני. בחירתו עוררה תקוות עצומות לרפורמה. הוא יעץ לתומכיו זהירות, והם הניחו שזו טקטיקה הכרחית בדרך אל שינוי. אבל הם גילו, שזהירות היא נוסחת-השיור של נשיא, שמשטרו נכנע לשומרי-הסף של המשטר כמעט בכל עניין.
איפוקו ונעימותו של חאתמי סיפקו כסות, בין השאר, לתוכנית החימוש הגרעיני של איראן. היה קשה לייחס כוונות זדון לארץ שהוא היה נשיאה, גם כאשר היה ברור בהחלט שאין לו כל השפעה בעניין הזה, או ברוב העניינים הנוגעים לעניין הזה.
עלי חמיינאי, איש קצר-רוח ומעוט עכבות רטוריות, לא רצה עוד נשיא מתון אחד. בבוא הבחירות של 2005 הוא סלל את הדרך לניצחונו של דמגוג פופוליסטי, ראש העיר של טהראן, מחמוד אחמדיניג'אד. היו נחוצות לחמיינאי כמה שנים כדי לעמוד על היקף הנזק שגרם המנצח. הוא היה הצילום שאויבי איראן הדביקו בעונג על תעודת הזהות שלה. היה קל לשנוא את איראן באמצעותו.
לטובת האינטרסים של משטרו, היה כנראה מוטב לחמיינאי להרשות למיר חוסיין מוסאווי לנצח בבחירות של 2009, במקום להודיע בזריזות מחשידה על ניצחון אחמדיניג'אד. מוסאווי היה מספק ארשת פנים סימפטית למשטר, ומקשה על מסע הבידוד והסנקציות, מבלי שהיה מצליח לחולל אלא שינויים קוסמטיים.
הדוקטור מסקוטלנד
אין לי כמובן כל ידיעה על תוכנית-אב של המשטר לקדם את מועמדותו של חסן רוחאני, אבל אילו הייתה קיימת, היא הייתה משרתת היטב את המשטר. מה לכם אנטי-תיזה מושלמת יותר לדמגוג הפרובינציאלי אחמדיניג'אד? רוחאני קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטה בסקוטלנד, ועל-פי הבי.בי.סי, הוא מדבר "אנגלית, גרמנית, צרפתית, רוסית וערבית". גם אם נניח שיש פה הגזמה, הנה ברור שאיש אשכולות לפנינו, אשר התוודע היטב אל המערב.
הוא אמנם מיהר להזכיר לתומכיו את הצורך בזהירות ובהדרגתיות - תסמונת חאתמי עוד לפני השבעתו - אבל עצם בחירתו כבר העלתה פרי. מבית, היא עוררה את הרושם של פלורליזם, סמלי כאשר יהיה; ומחוץ, היא כבר מעוררת פרשנים כבדי-ראש לקרוא לנשיא אובמה "להעניק הזדמנות לרוחאני".
שינוי באיראן אולי יבוא יום אחד. אומרים ששינויים באיראן מתרחשים אחת לארבעים שנה. אבל השינוי לא התחולל השבוע. אפילו לא מעט. אפילו לא טיפה.