השמועה על קבוצת המטפלים במכורים שהגיעה מארץ הקודש פשטה במהירות בקרב התרמילאים הישראלים בהודו. לא היה קשה לזהות אותם: 14 נשים וגברים שהקפיצו משמעותית את הגיל הממוצע בגסט האוסים, ושבין פקלאותיהם בלט בהיעדרו הצ'ילום - כלי לעישון סמים, פריט חובה בקרב מטיילים כחול-לבן. חוץ מחרושת שמועות משעשעת על כך שבעצם מדובר במשלחת של אנשי מוסד שבאו לקצר למטיילים את הוויזה ולקצץ להם את הכנפיים, המטפלים מדווחים על קבלת פנים חמה ומפתיעה מצד הדור הצעיר.
"חשבתי שהחבר'ה יגידו, מה הזקנים האלה רוצים מאיתנו, אבל הם נצמדו אלינו כמו דבורים לדבש", משחזרת רונית הורביץ, מנהלת היחידה האשפוזית בכפר השיקומי לנפגעי סמים מלכישוע. "אמרנו להם שבאנו ללמוד מהם ולא להטיף מוסר. זה נתן להם המון כוח והם נפתחו אלינו".
מסע הלמידה הזה, כפי שמגדירים אותו משתתפי הקבוצה - רופאים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואחיות שעובדים במוסדות שונים בארץ - החל ביוזמה של ד"ר זיו כרמל, מזכיר החברה הישראלית לרפואה ולטיפול בהתמכרויות (בראשות ד"ר יהודה ברוך, מנהל אברבנאל), הפועלת בתוך ההסתדרות הרפואית.
כרמל, 47, פסיכיאטר מומחה במרכז לבריאות הנפש שלוותה, מספר כי חשב על הרעיון כשנסע להודו באופן עצמאי לפני כשנתיים: "בלט לי מאוד חוסר הידע שלנו בנוגע לתופעה החברתית של התרמילאות וכל משמעויותיה. במסגרות הטיפוליות אנחנו פוגשים את מקרי הקצה של מי שנפגעים מסמים, אבל אנחנו לא רואים את הנורמה. לכן הצעתי ללמוד מהתרמילאים.
"רוב החבר'ה שנפגשנו איתם היו איכותיים, אינטליגנטיים, שהולכים עם ספר ביד ושהשיחות איתם היו בחלקן מרתקות ונוגעות ללב. את רובם לא נפגוש בארץ כי הם ה'סטלנים הנורמטיביים' - חבר'ה שבהודו אפשר לראות אותם מסטולים עד העצם, אבל בעוד כמה חודשים הם יתחילו ללמוד באוניברסיטה, לעבוד או להקים משפחה".
הקבוצה, שעבור מרבית חבריה היה זה ביקור ראשון בהודו, חזרה לארץ לאחרונה. המרחב הגיאוגרפי שבו שוטטו במשך שבועיים היה עתיר ישראלים - אזור ההימאליה, מנאלי, קאסול והכפרים שבסביבה. הם לנו בגסט האוסים שנמצאים במרכז ההתרחשות הישראלית, מה שאילץ אותם להתיידד מקרוב עם חוויות המטייל הממוצע - מדלי מים חמים במקום מקלחת, ועד היטלטלות של שעות ארוכות באוטובוסים.
"אני חושב שחווינו כמעט את כל חוויות המטייל הישראלי בהודו, למעט שימוש בסמים", אומר עומרי פריש, 60, עובד סוציאלי, המייסד והמנהל של כפר איזון, המטפל בתרמילאים שנפגעו מסמים וממשברים רוחניים. עבור פריש זהו הביקור ה-14 בהודו, ולכן הוא גם היה אחראי על ארגון המסע. על מנת לקבל את הרשמים המדויקים והכנים ביותר, נהגה החבורה להתפצל לקבוצות קטנות.
"שאלנו את החבר'ה אם אפשר להצטרף אליהם למרפסת בגסט האוס לשיחה פתוחה, לא מודרכת ולא מוקלטת", מדגים פריש. "הפתיחות של התרמילאים הדהימה אותנו. התשובות שהם נתנו היו כל-כך אותנטיות ועם הרבה פחות אמברקס על הלשון לעומת הדברים שאתה שומע בארץ. כן, גם כי חלקם עישנו, אבל גם כי בהודו יש להם צמא לשיחות ולמידע שבארץ כמעט שלא קיים. לדוגמה, יזמנו שיחה אקראית על מיהו 'מופלפ' (מי שנכנס לפסיכוזה) ואיך אפשר לעזור לו, והודענו עליה יומיים מראש. הגיעו שמונים חבר'ה, שישבו איתנו שלוש שעות והתייעצו איתנו לגבי שימוש בסמים".
בין סחי בלטה למופלפ
המספרים אינם חדשים: כבר שנים ששיעור הישראלים שמעשנים סמים במהלך ביקוריהם בהודו מוערך בלא פחות מ-90%. המינונים, כמובן, משתנים: יש מי שמעשן בכל יום, במשך חודשים; יש מי שמשתמש פעמים ספורות בשבוע ויש שמסתפקים בסיגריה שעוברת בין החבר'ה. גם סוג הסמים משתנה: הסם המוביל והזול ביותר בהודו הוא הג'אראס, ולצדו פופולריים בעיקר סמי הזיות דוגמת אסיד ו-MD.
"מבחינה מספרית, ניתן לומר ש'הטיול הגדול' אחרי הצבא הוא שלב התפתחותי בתהליך ההתבגרות של צעירי ישראל, ושההתנסות בסמים היא חלק בלתי נפרד מהחוויה הזאת", אומר כרמל ומציין בזהירות שמדובר בסימפטום של צומת הדרכים המשמעותי שבו נמצאים הצעירים בשלב זה, רובם בגילים 20-25. "ההתנסות בסמים היא נורמה בטיול בהודו והיא משותפת לרוב הישראלים".
אף על פי שהיקף התופעה ידוע להם היטב מעבודתם, המטפלים מדווחים שעברו חוויה מטלטלת כשראו אותה מתרחשת לנגד עיניהם. "זה היה שוק עבורי", מספר ד"ר אמנון מיכאל, 54, עובד סוציאלי קליני ומנכ"ל המרכז הטיפולי 'הדרך', שזה היה ביקורו הראשון בהודו. "ידעתי שצעירים רבים משתמשים, אבל לראות את זה בפרהסיה, בצורה כל-כך טוטלית ואינטנסיבית, זאת הייתה הפתעה מבחינתי. לא הייתי מודע למידת הנורמטיביות והלגיטימיות של העישון. זה חותך את כל שכבות האוכלוסייה של הישראלים - צעירים, מבוגרים, דתיים, דתיים מאוד. פגשנו רק בודדים שלא מעשנים בכלל, ואותם, אגב, זיהינו מיד. בניגוד למשתמשים קבועים, רואים אצלם אנרגיה, הפנים שלהם יותר מוארות והם מתרגשים מהנופים".
פריש מספר שהחוויה הייתה עוצמתית עבור המטפלים גם אישית: "חלק מחברי הקבוצה שאלו את עצמם, יכול להיות שזה מה שהילד שלי עשה בהודו במשך חצי שנה? ומבחינה מקצועית, הדילמה הגדולה היא מה לעשות עם התופעה - להילחם בה? להשלים איתה? למזער נזקים? אני בגישה של מזעור הנזק. אני חושב שהרמת ידיים היא טעות גדולה ושמלחמת חורמה היא בלתי אפשרית".
כרמל מדגיש כי לכל מטפל יש נקודת ראייה משלו. "אני באופן אישי סבור שנקודת המוצא צריכה להיות שהנורמה בהודו היא לעשן. הרי גם כך יצרכו סמים, עם ברכתי או בלי. שם המשחק לדעתי הוא לא למנוע את ההתנסות אלא לגרום לתרמילאים לעבור אותה באופן הבטוח ביותר האפשרי".
הנתונים גורסים כי בכל שנה נפגעים נפשית מסמים בין 2,500 ל-3,000 ישראלים, כאלפיים בחו"ל. בקרב כ-800 מהם הפגיעה מחייבת טיפול, ולעתים אף אשפוז. "בשנתיים האחרונות אנחנו רואים בצורה בולטת מאוד שאנשים נכנסים להתקפים פסיכוטיים כתוצאה משימוש בקנאביס בלבד", מסביר פריש. "זה קורה בגלל התעצמות השחקנים החדשים בשוק הישראלי: גראס לצרכים רפואיים שנמצא בבתים רבים, גידול שתילי היידרו (מריחואנה) וסמי פיצוציות".
לפריש, כך נראה, יש מעין סיסמוגרף בכל הקשור לצריכת סמים. הוא מציין, למשל, שבהודו התחדשו ביתר שאת מסיבות הטבע רוויות הסמים, לאחר שההודים הכבידו ידם בעבר על אירועים כאלה. "המשמעות האפשרית לכך היא עלייה בשימוש באסיד ובסמי הזיות", הוא אומר ומוסיף: "השפעה נוספת שאנחנו רואים היא שתרמילאים מתניידים בהתאם למסלולי המסיבות ופחות נוהגים לשבת זמן רב במקום אחד. במונחים של הודו, לנסוע במשך חמש שעות למסיבה זה קל"ב".
כשהם יושבים לעשן סיגריה בפינת הזולה בכפר, הם מזכירים יחידה קרבית במנוחה. פריש מתחבר לאסוציאציה הצבאית מכיוון אחר: "נכון שאין כמעט מחקרים שמצביעים על כך, אבל בטיול שוחחנו עם הודים רבים, ביניהם רופאים, ואין כמעט הודי שלא קישר את תופעת הסמים בקרב ישראלים עם השירות הצבאי. הם לא אמרו את זה ברמה הפוליטית אלא מבחינת הרצון להתפרק.
"גם בתחושה האישית שלי יש קשר הדוק. ראשית, הצבא גורם לרצון לנקות את הראש ולבדוק את התובנות שהם גדלו עליהן כל החיים; שנית, אחרי מה שהם עברו, בעיקר ביחידות קרביות ותומכות לחימה, אנחנו שומעים שוב ושוב את המונח 'זה קטן עליי', וזה נכון גם לגבי רפטינג או חצייה של מפולת. שלישית, הם היו חשופים לריגושים כל-כך חזקים, שהם צריכים משהו אחר שיפעיל אצלם את המערכות".
עם זאת, מבהיר פריש, "מספר האנשים שנוסעים היום להודו אך ורק כדי לעשות סמים הצטמצם דרסטית. סמים הם רק חלק מהטיול, הם לא מהווים הכול. אני מתבונן על הטיול בעיקר כעל מסע פנימי, ובעיניי הוא רק עוזר בתהליך ההתבגרות".
אז מה כן צריך להשתנות? אמנון מיכאל משיב: "אנחנו לא מכינים אותם מספיק לטיול, וגם לא את המשפחות, וצריך לשנות את זה. המטיילים צריכים להיות מודעים להשפעות הסמים ולגורמי הסיכון, וההורים צריכים לדעת למה לשים לב, למשל לזהות מצבי סיכון דרך הסקייפ".
הכתבה המלאה - במגזין G