החלטת הממשלה בנושא יצוא הגז מעלה את השאלה למה חיכינו כל כך הרבה חודשים. ההחלטה אינה שונה מהותית מדוח ועדת צמח שהוגש לממשלה (הקודמת) לפני קרוב לשנה. מדובר בפרק זמן חיוני שאבד על התדיינויות חסרות תכלית.
ההחלטה על יצוא גז הציבה בפני ישראל דילמה מורכבת ורבת פנים. מבוך שלם של אינטרסים קשורים בהחלטה הזו כמו גם סכומי כסף אדירים הנאמדים בעשרות מיליארדים. על הרקע הזה התנהל בחודשים האחרונים קמפיין אגרסיבי נגד היצוא. לניסיון להציג את היצוא ככניעה של המדינה לקבוצת בעלי הון ושררה אין בסיס עובדתי.
אבל לצד שלל הסיסמאות הפופוליסטיות נשמעו גם כמה טיעונים משכנעים. ההחלטה על היצוא מנומקת בכך שזו הדרך היחידה שתאפשר ליזמים לממן את פיתוח מאגר לוויתן שבלעדיו יסבול המשק ממחסור בגז כבר מהשנה הבאה. אבל הטיעון הזה אינו משכנע לחלוטין. ייתכן שדי היה במכירת גז למשק המקומי ויצוא למדינות גובלות כמו ירדן כי להשיג מימון - את התשובה לשאלה הזו לא נדע כנראה לעולם.
בשורה התחתונה צריך לזכור שני דברים: ההבדל בין עמדות הצדדים היה מלכתחילה לא מהותי. צריכת הגז של המשק צפויה לגדול לממדים כאלה שאיסור מוחלט על יצוא הגז היה דוחה את היום שבו נישאר ללא גז לפרק זמן של כעשר שנים. הנקודה השנייה היא שכבר שכחנו שעד לפני זמן לא רב לא היה לישראל בכלל גז טבעי ובכל זאת הצלחנו להשיג כמה דברים. החלטה על יצוא לא תהיה הרת אסון והחלטה לאסור יצוא לא תביא לנו הצלה. מדובר אחרי הכול בצרות של עשירים.