אם העיתונות ממשיכה לנפח את בועת הנדל"ן? לפחות בכל הנוגע למגורי יוקרה, מוכרחים להודות שהתשובה חיובית.
בשבוע שעבר השיקה חברת דן פרויקט חדש. עוד פרויקט חדש בתל-אביב. אלמלא הצהירה החברה כי תמכור את הפנטהאוז היקר ביותר בעיר, במחיר 200 מיליון שקל, קרוב לוודאי שלא הייתם שומעים או קוראים כמעט מילה על המגדל החדש שיקום ברחוב ארלוזורוב.
הרי זה בדיוק מה שעשתה ענבל אור לפני כמה שבועות בשכונת בבלי, כשהכריזה כמעט אותה הכרזה, רק שאז מספיק היה לנופף בתג מחיר של 178 מיליון שקל בלבד כדי להגיע לכותרות עם הפנטהאוז הכי יקר בתל-אביב; או מגדל מאייר ברחוב רוטשילד, שעשה זאת לפניהם והכריז על מחיר של 170 מיליון שקל לפנטהאוז; או פרויקט היוקרה בירקון 96 בתל-אביב, שהרוויח בעבר לא מעט כותרות הודות לשיווק "הפנטהאוז היקר בישראל", במחיר שהתעדכן מ-100 מיליון שקל בקיץ 2009, ל-120 מיליון שקל בתחילת 2011 ועד ל-150 מיליון שקל לפני כשנתיים - לא בגלל שנרשמה התנפלות קונים, אלא בגלל שהעיתונות והמתחרים העלו את רף הריגוש מאותם מספרים דמיוניים.
לכל המפקפקים, תמיד נרמז או נאמר שיש מו"מ עם קונה משוויץ, או עם אוליגרך רוסי, שאו-טו-טו עשויים לקנות את הדירה. בפועל, כמובן, אין שום קשר בין תג המחיר המדווח למחיר המבוקש מקונה רציני, לו זה אכן יואיל להגיע.
אבל מי היה קורא על עוד מגדל חדש בתל-אביב, אם הפנטהאוז המפואר היה יוצא למכירה עם תג מחיר של 70 מיליון שקל בלבד? או אם הפנטהאוז, 850 מ"ר גודלו, יתפצל בסופו של דבר ל-2 דירות "קטנות" של 400 מ"ר, שיימכרו בכמה עשרות מיליוני שקלים בלבד? מדובר בכרוניקה כמעט ילדותית.
יזם נהנה מפרסום, תקשורת חוגגת שיא חדש שנשבר (ולועגת לא פעם למספר הדמיוני), והציבור ברחס ממשיך להתענג על יחסי אהבה-שנאה כלפי העשירים. השאלה כמובן מה זה עושה לנו. האם פנטהאוז חדש, שמשווק במחיר פנטסטי של 235 אלף שקל למ"ר, לא דוחף עוד ועוד ישראלים תמימים לקנות פנטהאוז תל-אביבי "רגיל", במחיר מציאה של 5 או 10 מיליון שקל?