אפרים סידון כבר סבא. אך למרות הטייטל החדש, השיבה בשיער והגיל הכרונולוגי, 67, סידון נותר מין פיטר פן תזזיתי. המבט הממזרי שלו נשאר רענן, הלשון מחודדת כתמיד, והגוף חסר מנוחה, כאילו הוא מתכוון בכל רגע לזנק מהספה.
רק משהו אחד השתנה בו: האמונה הלוהטת שהמילה הכתובה יכולה לשנות מציאות, זו שאפיינה אותו בימי "ניקוי ראש" ו"החרצופים", כבר לא נמצאת שם באותה עוצמה.
זה לא שהוא יצא לפנסיה - הוא ממשיך להיות אחד הכותבים הכי פוריים שיש פה - "רק שבאיזשהו מקום", הוא אומר, "אני מרגיש שאת שלי עשיתי. דודו גבע, ב. מיכאל, קובי ניב, חנוך מרמרי - אנחנו היינו הדור שמרד בדורו של עמוס קינן. אני אוהב לראות מחזאים צעירים, ואני לא דבק בכיסא. אני בעד לפנות את הבמה. הבעיה היא שבסאטירה - אין למי".
- מה רע ב"מצב האומה" או ב"ארץ נהדרת"?
"תראי, סאטירה היא הבעת דעה מורכבת, וב'מצב האומה' הם יושבים סביב שולחן ואומרים שורה. לפעמים היא טובה, אבל אם אתה מראיין פוליטיקאי שאחר-כך אתה צריך לצחוק עליו, זאת כבר לא סאטירה. הפוליטיקאי בא עם בדיחות כתובות, והם חייבים להיות חביבים אליו. עם כל הכבוד, לא תגיד לו את הדברים לפרצוף כשהיחצ"נים שלו שומרים עליו".
- ו"ארץ נהדרת"?
"המנדט שלה זה לא להיות סאטירה, אלא תוכנית כיף, הומור. לערוץ מסחרי יש בעיה לעשות סאטירה, זה לא תפקידו. הוא צריך להרוויח כסף ואסור לו להסתכסך עם אף אחד. כשעשינו את 'החרצופים' הייתה הפרשה עם עופר נמרודי, שהיה בעל מניות בטלעד. עוזי פלד, המנכ"ל, עמד בלחצים בגבורה, כי לא היינו מוכנים לצנזר שום דבר.
"ערוץ מסחרי צריך להגיע לקהל הרחב, והקהל הרחב מעדיף ריאליטי, בידור לשמו. תוכניות סאטירה הן סוגה עילית, אבל הזכייניות מעדיפות להשקיע בריאליטי וב'סברי מרנן'".
- אתה מדבר גבוהה-גבוהה, אבל ניסית בכלל בשנים האחרונות ליזום תוכנית סאטירית?
"אני לא מהיוזמים. פונים אליי. ערוץ 1 צריך לעשות את זה, כמו ה-BBC ו-HBO, כל מה שמשוחרר ממסחור. אבל ערוץ 1 לא יעשה את זה. הערוץ הראשון הוא מחלקה במשרד ראש הממשלה או מחלקה בוועד העובדים".
- עבדת שם בעצמך לא מעט שנים.
"כשהוא היה ערוץ ממלכתי עם אנשים כמו מוטי קירשנבאום ויצחק לבני. צריך לפרק את רשות השידור ולהוציא אותה מהזרועות הפוליטיות שחובקות אותה".
- בסדר, אבל עכשיו אתה פעיל מאוד בתיאטרון. גם שם אין מקום לסאטירה?
"שום תיאטרון לא ייקח על עצמו סאטירה. רוב ההצגות נקנות על-ידי מפעלי מנויים בפריפריה. כשבאה ועדת הרפרטואר לבחור הצגות, היא יודעת שיש לה ימנים ושמאלנים, ולא בא לה להרגיז אף אחד. ועדי עובדים זה הרבה יותר קל. בא אוטובוס, מעמיס ונוסעים. פעם היה תיאטרון מסחרי, והיום גם התיאטרון המסחרי שעוד ישנו לא נוגע בסאטירה, אלא מרים הפקות נחותות כי גנבו לו את מחזות הזמר, והוא רוצה להרוויח כסף, כי אין לו ברירה".
"ביבי הוא הסאטירה, לא שרה"
על-פי סידון, אחד האינדיקטורים המובהקים לכך שהסאטירה בארץ נכשלה, או שבעצם אינה קיימת כלל, הוא רמת הידע שיש לציבור בנושאים הבוערים: "תשאלי צעירים מי שר החוץ, או כמה חברי כנסת יש, לא יהיה להם מושג. המשפט הכי שגור היום הוא 'אני לא מתעסק בפוליטיקה'".
- אז איך אתה מסביר את הרייטינג הגבוה של מהדורות החדשות?
"כי אלה חדשות. בתוכניות של הבעת דעה פוליטית הרייטינג נמוך. את זה לא רואים".
- עכשיו יש לנו פוליטיקה חדשה. לפחות זה מה שהבטיחו לנו.
"ומה קיבלנו? פייסבוק. לא ללפיד ולא לנתניהו יש את הכוח ואת הרצון לשנות. לנתניהו אין אומץ. נקודה. תראי לי מעשה אמיץ אחד של נתניהו. משהו שהוא לא נגרר אליו או ששרה לא רוצה".
- לפחות אשת ראש הממשלה מתחזקת את מעט הסאטירה שיש כאן.
"שרה היא לא הסאטירה. הסאטירה היא נתניהו".
- המחאה החברתית לא יצרה שינוי תודעתי?
"יכול להיות שכן, אבל אנחנו עדיין לא יודעים לממש את זכויותינו. אנשים יהרגו את עצמם על מקום חניה, אבל לא יעשו כלום אם הילדים שלהם ילמדו בכיתה עם עוד 42 ילדים".
"יש קהל, אבל אין שיווק"
זו לא הגזמה להגיד שאפרים סידון הוא מעמודי התווך של ההומור והסאטירה בישראל. הרזומה שלו ידוע, אבל בכל זאת נביא אותו בקצרה: הוא התחיל לכתוב עם ב. מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי ב"פי האתון", עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, כשלמד שם היסטוריה ותיאטרון; בצעירותו הופיע בכמה הצגות כשחקן והמשיך עם החבורה למדור הסאטירי של העולם הזה "ZOO ארץ". מאוחר יותר הם יצרו יחד את "ניקוי ראש" המיתולוגית וכמה קברטים סאטיריים. הוא הצטרף לכותבי "זהו זה", היה מיוצרי "קרובים קרובים" וכתב את "חצי המנשה" וכן מערכונים לתוכנית "סיבה למסיבה", שקיבלה 100% רייטינג בימי שישי, כשהערוץ הראשון היה הערוץ היחידי.
סידון גם כתב ב"מעריב" וב"דבר", יצר מדור קומיקס שהתבסס על התנ"ך וכתב שורה ארוכה של ספרי ילדים פופולריים ("מעלה הקרחות", "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו", "התנ"ך בחרוזים"), הצגות למבוגרים ("מזריץ'", "נפגעי חרדה") ומחזות לילדים.
העבודה האחרונה שלו היא הצגה בצוותא עם בוגרות סמינר הקיבוצים שנקראת "לי לה לא עלינו". ההצגה לוקחת שירים של תיאטרון "לי לה לו" שפעל עד אמצע שנות ה-50, ומוסיפה להם טוויסט סאטירי עכשווי. ל"אני מצפת" של שושנה דמארי, למשל, הוסיף סידון בית שבו מתברר שהבחורה מצפת היא בכלל חרדית שלא משכירה דירות לערבים; ב"מרים בת ניסים", החמור המפורסם הופך למטאפורה לחילונים שמפרנסים את החרדים; ו"הביתה", שבמקור היה שיר כיסופים של המעפילים לארץ ישראל, הפך לשיר ששר שר הפנים לילדי העובדים הזרים.
"כשמבקשים ממני לכתוב למשהו שאין לי אליו כל נגיעה, אז אין לי בעיה. אני מתייחס לזה כמו הזמנת עבודה. למפלגה כמו הליכוד, הבית היהודי או ישראל ביתנו - בחיים לא, והציעו לי הרבה כסף, וסירבתי. אני לא יכול לכתוב על דבר שאני מתנגד לו ולגרום לישראל ביתנו לאסוף קולות בזכותי.
"בגדול, אני תמיד אומר שיהיה רע. אני אומר את זה שנים, ואני צודק. יש לנו תנאים אידיאליים. יופי של נוף ומזג-אוויר, אנשים עם איי-קיו גבוה, ויש גם לא מעט בינוניות. השאלה מי ינצח - הבינוניים או התעוזה והמעוף. ואני ממש לא בטוח שהבינוניות לא תופסת תאוצה בכל התחומים".
הכתבה המלאה - במגזין G