ישראל מייצאת לעולם המוני תיירים עצמאיים, היוצאים עם תרמילים וצועדים בטרקים מהודו ונפאל ועד ארץ האש בארגנטינה. טיולים כאלו פרצו זה מכבר את המעגל של "טיול אחרי צבא". רבים, בכל גיל, יוצאים למסע עצמאי, מבקרים באזורי ספר, מטיילים ברגל, משתמשים בתחבורה ציבורית וישנים באכסניות מקומיות. אלא שככל שסגנון התיירות הזה מתפשט בקרב ישראלים, מדינת ישראל אינה ערוכה לקלוט תיירות כזו, תיירות עצמאית ותיירות הליכה.
מעוז ינון, המנהל עם חמישה שותפים את "עמותת האכסניות הפרטיות בישראל", התגלגל לתחום ב-2004 אחרי שהלך את שביל ישראל וגילה שאין לאורכו אפשרויות לינה מלבד צימרים יקרים. החוויה הולידה רעיון להזדמנות עסקית - להקים רשת אכסניות לאורך שביל ההליכה החוצה את המדינה, ולפתח את התיירות בסגנון הזה.
נוף לא חסר - יש ים, מדבר והרים, בטווחי מרחק שאין כדוגמתם בעולם; הארץ זרועה אתרי ארכיאולוגיה ונקודות ציון היסטוריות שאפשר להגיע אליהן ברגל. אז מה חסר? "חסרות תשתיות", אומר ינון, "התעלמו מפוטנציאל התיירים שטמון בענף. עד היום אין מפות הליכה רשמיות של ישראל באנגלית ובמשך שנים לא היה אתר אינטרנט באנגלית לתיירי הליכה. הראשון היה בלוג באנגלית על שביל ישראל, שאני כתבתי. זה היה הצעד הראשון שלי".
בלי טובות
ההתעלמות מתיירות עצמאית, לדעת ינון, נובעת מהערכה שגויה של הפוטנציאל הכלכלי והחברתי הטמון בה. הוא סבור כי "התיירות העצמאית היא המנוף הכי טבעי לפיתוח הפריפריה".
עמותת האכסניות הוקמה לפני שבע שנים והיום פועלות במסגרתה 32 אכסניות. יש בנצרת, טבריה, צפת, אילת וירושלים, אך גם בישובים כמו טבש, כפר בדואי ליד זרזיר, כליל בגליל, וורד יריחו ביהודה. ינון מעיד שהתפוסה נעה בין 80% ל-90% ויש חזון: למתג את המזרח התיכון כיעד לתיירות הולכי רגל, כמו המזרח הרחוק ודרום אמריקה. חזון רחוק, ככל שמדובר בסגנון בתיירות הרווח כעת בארץ.
- אי אפשר להגיד שממשלת ישראל לא משקיעה בתיירות.
"הממשלה משקיעה, אבל מיזמי תיירות ממשלתיים הם כישלונות. הר הקפיצה בנצרת, לדוגמא, הוכשר לקראת בוא האפיפיור ומאז הוא שומם ומוזנח. מדינת ישראל השקיעה 50 מיליון שקל באתר שמשמש מפגש נרקומנים וזונות. גם העיר העתיקה של נצרת, שהוכשרה לתיירות בעלות 100 מיליון שקל, כשלה. השיפוץ לא החיה את האזור מבחינה אורבנית, העיר לא התעוררה. במצפה רמון הקימו את חאן הבשמים, רובע תיירותי שלא מצליח בעצמו ולא מרומם את העיר. כך גם עין כרם בירושלים ולא חסרות דוגמאות, גם ממדינות אחרות בעולם".
- יש הסבר לכישלונות היקרים?
"אלה אתרים לתייר שמסתכל על הנוף דרך חלונות האוטובוס, או דרך מתווך שהוא משרד הסברה כלשהו. המקימים אותם רוצים להעביר כספים ממקום למקום, להאכיל מפלצת ביורוקרטית ואת האנשים שניזונים מידה. הם יודעים לכבוש הר, לבנות טיילת בטון, לנקות את היער ולסדר תצפית. אבל איך להתחבר לתייר הגרמני, ההולנדי או האמריקני שיושב מול המחשב ומתכנן היעד הבא לטיול - את זה אנשי ממסד התיירות לא יודעים".
- אולי הממסד פשוט לא מאמין שזה חשוב?
"כשחושבים על תיירות בארץ חושבים על קבוצות, בעיקר של תיירות דתית, יהודית או נוצרית. התייר העצמאי צריך מידע באנגלית, גם באינטרנט וגם מפות מודפסות, מסלולים מסומנים, צריך רשימה של מקומות לינה, מחירים ומספרי טלפון. הרבה ישראלים צורכים כך מסלולי הליכה בנפאל, בניו זילנד או באלפים בשווייץ".
- אולי זה לא כדאי? כמה תיירים עצמאיים והלכנים יגיעו לפה?
"יש בזה כסף רב. מסלול 'אינקא טרייל' בפרו, שקרוב ל-30 אלף איש בשנה מטיילים בו ו'קמינא דה' סנטייגו' בספרד, שבו הולכים 200 אלף איש בשנה, נותנים מושג על הפוטנציאל האדיר. כתרמילאי ראיתי איך סביב גסטהאוס של מוצ'ילרים מתפתח כפר נידח: ראפטינג בנהר ששנים לא עברה בו סירה, מסלולי הליכה ורכיבת סוסים, מרכז ללימודי ספרדית, מורי דרך; זאת בנוסף למסעדות, אינטרנט קפה, שירותי כביסה וכמובן עוד אכסניות. תיירות כזו מעצימה אוכלוסייה מקומית, מעוררת עסקים ומביאה פרנסה. אין סיבה שזה לא יקרה בארץ".
- הקמת אכסניה בנצרת. זו לא בדיוק עיר עם מחסור בתיירות.
"עד שהוקמה האכסניה, תיירים ישנו במנזרים או במלונות מחוץ לעיר. הזהירו אותי: 'רק פשע וסמים יש פה, אף אחד לא יבוא לישון'. והנה, כשהגיעו להתאכסן מלונדון, מברלין, מערוץ 2, זה גרם לתושבים להרגיש גאווה. זה כבר לא קבוצת תיירים שחולפת ברחוב עם מדריך שמדבר מעל הראש שלהם במגפון, אלה תיירים שמקיימים מגע ישיר ויומיומי עם התושבים והקהילה. אלה העובדות: עם אפס מענקים ממשלתיים נפתחו בשלוש שנים האחרונות סביב האכסניה שלנו בנצרת שישה בתי הארחה נוספים, שלושה בחצי השנה החולפת! כולם של תושבי נצרת. זה שינוי אורבני שלא תלוי בחסדי ראש עיר, שר או פילנתרופ".
- בוא נדבר במספרים, התרמילאי הוא בדרך כלל דלפון.
"אולי הוא לא עשיר גדול, אבל תרמילאי ממוצע תורם לכלכלה המקומית כמו תייר ממוצע במלון ארבעה כוכבים, אפילו אם הוא 'דלפון' שישן בחדר משותף. הוא משלם על שירותי לינה ישירות לעסק המקומי, קונה אוכל בחוץ, משאיר יותר כסף על ברים ובתי קפה, משתמש יותר בתחבורה ציבורית וגם נשאר יותר זמן באותו מקום. גם אם נחשב את ההוצאות של התייר לפי 100 שקל ללינה, הוא יוציא על ארוחות, תחבורה ושונות (כביסה, בקבוק בירה, אינטרנט, תיקון קטן של ציוד) לפחות עוד מאתיים שקל והכל הולך ישירות, בלי תיווך ובלי עמלות גלויות וסמויות, לעסקים בפריפריה. 300 שקל ליום, כפול שישה ימים, כפול 5,000 איש בשנה (זו הכמות שהגיעה השנה לרשת) - זו הכנסה של 9 מיליון שקל ישירות לעסקים קטנים בפריפריה, וזו רק ההתחלה, הפוטנציאל עוד גדול".
- גם תייר קבוצות אוכל וקונה.
"תיירות קבוצות מאורגנת מתחילה בחו"ל, אצל סוכנות שמשלמת מסים למדינה אחרת. היא משתמשת בשירותי תאגידי תיירות גדולים. שיעור גדול מהכסף הולך לסוכנויות שבדרך כלל יושבות בת"א או בירושלים, ולרשתות בתי מלון שגם הן לרוב בבעלות אנשי המרכז. כשזו רשת מלונות בינלאומית, הרבה הכנסה בכלל מגיעה לחברות לא ישראליות. בנוסף, יותר ויותר בתי מלון מציעים שירות 'הכול כלול', וכשהכול כלול, מי יצא לעיר לאכול, לבלות? יוצא שלא רק שהעסקים המקומיים אינם מתפרנסים מהתיירים, הם בכלל מפסידים בגללם. באילת, המלונות הם מכת מוות לעיר. לתושבים לא נותר אלא להיות חוטבי עצים ושואבי מים של רשתות ענק ותאגידי תיירות".
- אם זה כל כך טוב, וגם מכניס, למה אין עוד מאה כמוך?
"זה ענף תנודתי, במיוחד באזורנו. הסיכון גדול על הסיכוי. הפתרון הוא קרן ביטוח, כמו לחקלאים. אני רוצה להרחיב את האכסניה בנצרת, אבל רוצה להיות בטוח שאם מלחמת לבנון השלישית פורצת - אני לא פושט רגל. בזה אני באותה סירה עם בתי המלון. אנחנו יודעים לשווק - אבל אין לנו היכולת הפיננסית לעמוד בסיכון. אני לא צריך אותם בשביל קמפיין תיירות, את זה אני יכול לעשות יותר טוב".
"תחבורה שקופה"
התיירות מוזנחת גם מצד התחבורה הציבורית בישראל. "מבחינת התייר העצמאי, התחבורה הציבורית כאן שקופה", אומר ינון, "יש חמש חברות אוטובוסים שפועלות רק בגליל, אך תייר שיבקש להשתמש בהן כדי להגיע לאתרים - לא אקזוטיים ונידחים, אלא צפויים לגמרי כמו נצרת, צפת, עכו וטבריה - לא ימצא את דרכו", הוא אומר, ומציע לישראלים להיזכר כמה פשוט ואפשרי להסתדר ברכבות ובאוטובוסים בארצות שאנחנו מתייחסים אליהן כאל פחות מסודרות ומפותחות מישראל, במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.
עד 2007, למשל, לא פעל קו אוטובוס ישיר בין נצרת לירושלים, "שתי ערי תיירות מובהקות", כדבריו. "היום כבר יש אוטובוס - אבל רק פעמיים ביום, בבוקר ואחר הצהריים. מה יעשה התייר העצמאי שרוצה לנסוע בין הנסיעות האלה? זה ביזיון ואבסורד. זה כמו שבין גריניץ' ללונדון תהיה תחבורה ישירה רק פעמיים ביום. וזה עוד לפני שהזכרנו שהשילוט בתחנות האוטובוסים כמעט ולא קיים באנגלית, ושאין הקפדה על כך שעמדות המודיעין בתחנות המרכזיות יאוישו בדוברי אנגלית".
מורחים ומתפללים
את ההשקעה של מדינת ישראל במסעות פרסום בחו"ל ינון מכנה "ספריי אנד פריי" - "מורחים פרסומות על לוחות מודעות בברלין, בניו יורק ובלונדון, ואז מתפללים שהתיירים יגיעו". הוא מאמין שטיפול בתיירים עצמאים הוא השיווק הטוב ביותר. "מי שהיום תרמילאי, בעוד עשר שנים תהיה לו בת זוג, בעוד 15 שנה יהיו לו ילדים, והוא יהיה כבר יותר עשיר, ואם תהיה לו חוויה טובה פה - הוא יחזור. כך מתפתח קהל תיירותי, כך התפתחה התיירות הישראלית להודו, לניו זילנד, לדרום אמריקה. האם למשרדי התיירות של ניו זילנד, של ברזיל, של תאילנד, יש נציגויות פה? לא בטוח. ישראל משקיעה בנציגויות התיירות שלה ברחבי העולם מיליוני שקלים. האם מישהו עשה חשבון כמה כסף זה מביא ובדק אלטרנטיבות?"
"אם התייר שהה באכסניה בנצרת ונהנה, כשיפגוש תייר אחר בירושלים, בתל אביב, בפטרה או בסיני - הוא ימליץ לבוא אלי. זה לא יקרה במקרה של תייר שמטייל עם קבוצה וזאת משתי סיבות: הראשונה היא שאין כל כך מגע עם תיירים אחרים, והשנייה - שגם אם נוצר מגע כזה, אין יכולת להשפיע על המסלול, אז להמלצה אין ערך מיידי".
