בתם הבכורה של קניה ווסט וקים קרדשיאן יצאה לעולם בשבוע שבו יצא גם האלבום החדש של אביה. קניה ווסט הוא מסוג הכוכבים שהגיעו למעמד של ידועני-על לא בשל הפשטות והבהירות של דימויים הציבורי, אלא להפך: בשל שלל הסתירות שמעשירות אותו. הוא נשוי לאישה, קים קרדשיאן, שהיא מהסמלים המזוהים ביותר של תרבות הידוענות הסתמית. אבל הוא גם הקול הכי רם וצלול שמביא בעשור האחרון את מצוקות השחורים לתודעת הקהל המיינסטרימי של אמריקה הלבנה: מהתקפותיו כנגד ג'ורג' בוש אחרי אסון קתרינה, ועד לאלבום החדש שבו הוא מדבר על הפער העצום בין חלקם של השחורים באוכלוסיית ארה"ב למספרם בין האסירים הכלואים בה. הוא מפיק פופ מעולה שייצר עשרות להיטים לאחרים, אבל ראפר מאד בינוני. הוא אוהב לייצר שערוריות תקשורתיות, ומאידך אחראי לאחד מאלבומי ההיפ-הופ המסחריים היחידים בשנים האחרונות שהתגלו כבעלי תוחלת חיים אמנותית ארוכה, "808 ושברון לב" מ-2007.
הבעיה הגדולה היא שמאז אותו אלבום, ובעוד הפרופיל התקשורתי של ווסט לא מפסיק להתנפח, האמנות שלו הפכה לעקרה רגשית. זה לא הפריע לו להפוך ליקיר מבקרי המוזיקה בעולם, וכך אלבום מרהיב צלילית ונבוב תוכנית כמו הסולו האחרון שלו, My Beautiful Dark Twisted Fantasy
קיבל ביקורות כאילו שמדובר ב"סרג'נט פפר" או "האלבום הלבן" של דורנו, ודי נשכח בשלוש השנים שחלפו מאז יציאתו.
ווסט הוא אדם עם יכולות יוצאות דופן בשלל תחומים, וכנראה אחד מהידוענים שתזזיתיותם מגדירה את רוח הזמן. הבעיה היא, שהפעלתנות והחריפות שלו לא בהכרח מבטיחות זמן איכות איתו באוזניים. והוא גם אמן אמיץ: "כרגע, כשאני מאזין לרדיו, זה ממש לא נשמע כמו משהו שאני רוצה לעשות", הסביר את הקו המוזיקלי המאוד לא ידידותי להמונים בשירים החדשים. ועם כל ההערכה לסקרנותו הבלתי-נלאית, ולרצונו לחקור כיוונים חדשים, יש באלבום החדש משהו מתיש, ובעיקר שטחי מאוד.
ווסט רתם חברים עמיתים מאד מגוונים ומאד מסוגננים כמו דאפט פאנק וסקרילקס, פרנק אושן וג'ון לג'נד, ריזא הותיק והראפר הצעיר צ'יף קית' מעירו שיקאגו, ג'יימס בלייק ובון אייבר. אבל חלק מהרצועות כאן מפתיעות בתכלית: יותר משהן מתכתבות עם סגנונות לכאורה מתבקשים עבור ווסט מהמוזיקה העכשווית כמו טראפ ודריל, הן מזכירות רוק תעשייתי, אפילו כשל הרכבים עתיקים כמו קברט וולטייר וס.פ.ק.
ווסט כל הזמן מרחיב את המנעד הסגנוני שלו, ולכאורה הפעם למתקפות הצלילים הקשוחות יחסית, מינימליסטיות יחסית ולגמרי נעדרות את עושר ההשפעות והתזמור מהסול השחור שעיצבו את קאניה ווסט הצעיר, יש הצדקה בטקסטים. אבל גם מרבית המילים, כמרבית הצלילים, מאיירים בעיקר את הקטבים באישיות הווסטית ולא בהכרח מתגבשים לכלל אמנות מצוינת. הצרחות של ווסט ב"אני אלוהים" הן הבעה קולית מעולה, מתעמתת, חשופה ותובענית, אבל אותו האדם ששר "אני כל-כך מפחד מהשדים שלי שאני הולך לישון עם האור דלוק", פולט גם ש"כשאכלתי פוסי אסייאתי, כל שהצטרכתי הוא רוטב חמוץ מתוק". "אני בתוך זה", מתוכו לקוח הציטוט לעיל, הוא פשוט שיר פורנו. פורנו שאין בו שמץ של חושניות, פתיינות, גירוי או עניין. זה בעיקר שיר של אדם שכנראה חשוב לו להחצין כמה שיותר חלקים מאישיותו. אין בזה כל רע, רק שכאמור, בשש השנים האחרונות, לטעמי לפחות, ככל שווסט מחצין יותר כך התשוקה לחזור ולהאזין לאלבומיו הולכת ופוחתת.
כוח אמנותי ומנהיגותי
הרצועה הכי מקוממת באלבום החדש היא זו שבה ווסט אונס סמפול של נינה סימון שרה את הטקסט הפוליטי הכי חשוב בתולדות המוזיקה האמריקאית. "פרי מוזר" נכתב ע"י מורה יהודי קומוניסט בניו-יורק לאחר שקרא דיווח על לינץ' שעשו הקו קלאקס קלאן בשני שחורים בראשית שנות ה-30. לקח כמעט עשור עד שבילי הולידיי ניצחה במאבקה להקליט אותו בחברת תקליטים קטנה כדי לעקוף את החשש של תאגיד סי.בי.אס בו הייתה חתומה מההשלכות הכלכליות של עימות עסקי מול סוחרים בדרום ארה"ב. "פרי מוזר" היה הפעם הראשונה שבה נשמעה בפופ אמת לא מכובסת על הגזענות, והשיר נותר משיאי שיתופי הפעולה בין יהודים ושחורים שבראו את הפופ האמריקאי והעולמי. ווסט אונס אותו לטובת טקסט שולי לחלוטין. אולי זה לא חילול קודש, אבל זה לחלוטין חילול חול. סביר להניח שההורות החדשה שלו ושל קים קרדשיאן תבטיח לו עוד המון כיסוי בצהובוני העולם, גם הרבה אחרי שההרפתקה המוזיקלית הנוכחית שלו תישכח. ווסט הוא כוח אמנותי ומנהיגותי רציני, שכרגע משקיע אנרגיות עצומות בתנועה במקביל לכמה כיוונים. והאלבום הזה, כקודמיו, בעיקר חסר איזה עוגן הגון. עוד אלבום זניח של אמן בפירוש חשוב, אלבום ששווה לבדוק אבל אין סיבות מוצדקות דיין להתביית עליו.