פגרת הכדורגל של קיץ 2013 תיזכר לצמיתות כזאת ששיגעה את סיסמוגרף המאמנים של הכדורגל האירופי ברמות שלא נראו. רעידות האדמה הורגשו בכל מקום, בכל חמש הליגות הבכירות ביבשת, אצל המועדונים הכי גדולים ועשירים. תקציר האירועים: באיירן מינכן אחרי עונת טרבל החליפה את יופ היינקס בפפ גווארדיולה; באנגליה התחדשה מנצ'סטר יונייטד בדייויד מויס לאחר פרישתו של אלכס פרגוסון, ורומן אברמוביץ' השיב לזרועותיו בצ'לסי את האקס המולטי-אקסטרה-מיתולוגי ז'וזה מוריניו; בספרד ריאל מדריד לא מיררה בבכי על אובדנו של "המיוחד" והביאה את קרלו אנצ'לוטי, במה שכמובן הכריח את פ.ס.ז' הצרפתית למצוא לאיטלקי יורש בדמותו של לורן בלאן; תזוזות משמעותיות נרשמו אפילו באיטליה, כשאינטר זרקה את אנדראה סטראמצ'יוני והחתימה את וולטר מאצארי, האיש שהיה אחראי בשנים האחרונות לתקומה של נאפולי, שמצידה התרעננה ברפא בניטז.
בסך הכל, מבין 10 האלופות והסגניות בחמש הליגות הבכירות - שש יפתחו את עונת 2013/14 עם מאמן חדש.
מועדונים עובדים בנחישות ומפעילים את כל האמצעים הכלכליים והתקשורתיים העומדים לרשותם על מנת לגייס לשורותיהם את המאמן הכי נכון, זה שאמור להצעיד אותם לעתיד ורוד וארון תארים מתפקע. אבל למען האמת, זה ממש לא ברור למה הם מתעקשים להמשיך לפעול כך. יש בעיה עם האובססיה כלפי מאמנים: ברוב מוחלט מהמקרים, למנג'רים אין השפעה מכרעת על ביצועים.
***
יש יותר מדי דוגמאות עדכניות שסותרות באופן מובהק את הקורלציה שאמורה להיות קיימת בין זהות האיש שעומד על הקווים, לבין התוצאות שמושגות על הדשא. ברצלונה, למשל, איבדה את המנג'ר פורץ הדרך ומחייה הטוטאל-פוטבול גווארדיולה, אבל גם תחת הרוקי וילאנובה, שחלק ניכר מהזמן בכלל נעדר עקב מצבו הבריאותי, הקבוצה הקטאלונית חגגה אליפות עם שיאי כל הזמנים בליגה הספרדית של 100 נקודות ו-115 שערים. ויש גם את הדוגמא של צ'לסי: כבר שנתיים שהיא מחליפה מאמן באמצע העונה, אבל למרות הזעזוע, כבר שנתיים שהיא מסיימת עונה עם תואר (2012/13 - הליגה האירופית; 2011/12 - ליגת האלופות).
"אפשר להחליף מנג'רים רבים עם המזכירות שלהם או עם דובי צעצוע שעירים - אף אחד לא ירגיש בהבדל", אומר העיתונאי סיימון קופר. יש רק נתון אחד שמשפיע באופן אגרסיבי על ביצועים של קבוצות: שכר העובדים שלהן. בין השנים 1978-2010, מצא סטפן סיזמנסקי, פרופ' לכלכלת ספורט ומי שנחשב לגורו בתחום, התאמה של כ-90% בין גובה השכר ששילמו הקבוצות, לבין המיקומים הסופיים שלהן בליגות באנגליה. מכיוון ששכר העובדים מבוזבז ברובו המוחלט על השחקנים של הקבוצות, כשהמאמנים תופסים נתח מזערי מהפיי-רול, הרי שברור כי המנג'רים אינם פאקטור חשוב להצלחה כמו הכדורגלנים שמתרוצצים על המגרש.
אפשר למצוא אסמכתאות לכך אפילו בליגה שלנו. למכבי ת"א היה העונה את תקציב השכר הגבוה בארץ בפער ניכר, והיא זכתה באליפות; חיפה סבלה מטראומת החלפת מאמנים (בנאדו במקום עטר), אבל למרות שנתנה פור עצום לליגה - סיימה במקום השני בטבלה, בהתאמה לתקציב השכר שהוא השני בגובהו בליגת העל; והפועל ת"א, על-אף עונה מסויטת כביכול, שכללה שלושה מאמנים שונים על הקווים, סיימה במקום השלישי, בהתאמה מושלמת לגובה הפיי-רול שלה ביחס לשאר הליגה.
***
המחקר של סיזמנסקי הוא כמובן לא האמת הסופית והמוחלטת, והוא מעורר לא מעט ויכוחים אקדמיים. במחקר של פרופסור ברנד פריק מאוניברסיטת הרדקה בגרמניה, שכיסה 22 עונות בונדסליגה עד 2002/03, נמצא כי השקעה גבוהה בשכר מאמנים עשויה לעזור לקבוצה להשיג יותר נקודות.
בספרם החדש, "משחק המספרים", מנסים פרופ' כריס אנדרסון (שוער עבר שהפך למומחה סטטיסטיקה) וחוקר ההנהגות פרופ' דייויד סאלי לסתור את התובנה לפיה השפעתם של המנג'רים על ביצועים היא נמוכה. לטענתם, מאמנים שהשתמשו בכלים סטטיסטיים נכונים, ניצחו בשנים האחרונות באופן מובהק יותר משחקים ממאמנים שמיעטו לחפור בתוך נתונים כאלו. הבעייתיות של התיאוריה הזאת היא כזאת: סטטיסטיקה טובה יכולה לעזור למאמן לבחור בשוק ההעברות שחקנים שהם "מציאות", טאלנטים זולים שנותנים תפוקה גבוהה (בדומה לשיטת ה"מאניבול" המפורסמת). רק שבסופו של דבר, לא צריך להיות גאון של מספרים כדי להבין מי הם הכדורגלנים הטובים בעולם, אלו שראויים לקבל את השכר הכי גבוה, אלו שבסוף מגיעים לקבוצות הגדולות שזוכות בתארים. וכך, מאמני "הלפטופים" למיניהם, כל עוד הם לא עובדים בקבוצה עם הרבה כסף, נתקלים בתקרת זכוכית.
ברנדן רוג'רס, שנחשב למאמן מתקדם וחדשני והוביל את סוונזי בעונת 2011/12 למקום ה-11 בפרמיירליג, הישג פנטסטי בשביל הקבוצה הקטנה, לא ממש שחזר את ההצלחה בעונת 2012/13, אז הוא קיבל קידום לליברפול. את האדומים הוא הוביל רק למקום השביעי בליגה - מקום אחד בלבד יותר גבוה מזה שרשמה ליברפול ב-2011/12.