יום חמישי, עשר בלילה, אני חוזר מהשלמת קניות במכולת המקומית. בפנייה ימינה מרחוב שלמה המלך לרחוב מגידו במרכז תל-אביב סוגרת את דרכי מכונית, משמאלה חונה אופנוע אשר רוכבו קשר אותו לעץ.
לא, הם לא חנו על הכביש. הם חנו על המדרכה. מה שאילץ אותי לרדת לכביש ולסכן את חיי, או לחזור אחורה כ-100 מטרים עד למעבר החצייה הבא, ולהאריך את הדרך שלי הביתה. ככה באמצע החיים, באמצע הלילה, באמצע הדרך שלי.
התקשרתי לשירות 106. ענו לי. תיארתי מה קורה אצלי מתחת לבית על המדרכה. אמרו לי שהלילה הם עובדים במרץ באזורי בילוי. "אבל", אמרתי למוקדן, "אני משלם לעירייה מסים - וזה לא מעט כסף כל חודש - כדי שיפנו את האשפה מהפחים וכדי שיהיה סדר באזורי הבילויים, אבל גם כדי שאוכל ללכת בבטחה ובלי מכשולים הביתה". המוקדן הבין ללבי: "אתה צודק", הוא ענה בנימוס, "אבל זו המדיניות של העירייה".
הקרב על המדרכה
בזמן האחרון חונים במדרכה ברחוב שלי 12 אופנועים. כל אחד מחנה את האופנוע איך שמתחשק לו. התוצאה היא שאם אני הולך עם עגלת התינוק או רוכב באופניים עם הילדה אני חייב לעצור, לנווט, לזגזג, להשתחל, ולהתאים את ההליכה שלי לפי מצב החניה של כל אופנוע ואופנוע.
גם רוכבי האופניים שקושרים את אופניהם לכל עמוד וחפץ שניצב ברחוב לא ממש עוזרים לנו, הולכי הרגל. המחסור בחניה מסודרת עבורם רק מחזק את הכאוס. זה הפך למטרד יומיומי. כלי התחבורה החלופיים שהולכים ומתרבים בעיר בקצב אדיר זו מפלצת שאיש לא מרגיע אותה.
מדובר במלחמה. מלחמה על זכות הדרך, על זכותי על הדרך שלי כהולך רגל פגיע, שדבר לא מגן עליו מלבד בגדיו. שירה בתי בת החמש וחצי רכבה על האופנים החדשות שלה. פתאום הגיח מולה רוכב אופנוע. לא על הכביש - על המדרכה. היא כל-כך נבהלה, שמרוב לחץ ובלבול הושיטה יד לגדר הסמוכה על מנת לעצור. זה נגמר בדם ודמעות.
במלחמה הזו בינתיים אני ועוד הולכי רגל מפסידים. השאלה שלי מופנית לראש העיר, רון חולדאי, באיזה צד אתה חונה, בעד מי אתה - בעד אי-הסדר ברחובות? בעד הכאוס על המדרכות? בעד החשש של הולכי הרגל להיפגע בכל רגע נתון? בעד האנרכייה ושיטת "חנה ככל יכולתך"?
החוק מצפצף על התושבים
אני מכריז כאן על מה שכולם יודעים אבל לא מודעים לתוצאה, אין בתל-אביב חניה, ואיש היישר בעיניו יעשה - וכל ד'אלים גבר.
המצוקה היא כמו ביוב שעלה על גדותיו: מכוניות, אופנועים ואופניים חונים על המדרכה וחוסמים את הדרך להולכי הרגל, דוחפי עגלות ילדים וקשישים בהליכונים. אבל, תבינו, זה לא משום שהתושבים הנוהגים והרוכבים מצפצפים על החוק, לגמרי הפוך: זה בגלל שהחוק החליט לצפצף על התושבים הולכי הרגל.
